פצעים ונשיקות

היה מוזר. פשוט שרוט.

כאילו, המסיבה עצמה הייתה כיפית ורקדתי דיי ברצף מ12 וחצי עד 5 בבוקר [חוץ מעצירות קטנות פה ושם שרוב הזמן לא באמת הייתי צריכה],

ואפילו מצאתי את עצמי רוקדת צ'ה-צ'ה בשלב מסויים עם גלוש.. [הילד לומד ריקודים סלוניים 4 שנים ואני פחות או יותר רמסתי אותו עם הסטייל-דוקטור-מרניט'ס שלי, אבל השמלה שלי הייתה נפנפית ומסתחררת כזאת ואיכשהו זה גרם לי לרקוד טוב. מוזר.]

קיצור, המסיבה הייתה טובה,

אבל הלפני והאחרי היה פשוט מזעזע. באמת. זוועה.

ועד שנכנסתי למסיבה עצבנית ומרוטה ועל סף התפרצות בכי ועצבים והצלחתי להשכיח הכל בריקוד ולא לחשוב יותר על כלום-

עד שב5 בבוקר הרגשתי נפלא,

הכל שוב התחרבש. איזה ילד טיפש, מטומטם מטומטם מטומטם.

אוה, ורקדתי וכאלה בכלוב. בתכלס בעיקר מוזיקה מעפנה בשלב ההוא, אבל היה גם בריטני. [זה היה כזה חמוד, גיא חיכה כל הערב לgimme more וכשסופסוף הגיע גררתי אותו לשם :) ]

התגעגעתי איכשהו לזה שאני לא היחידה שצווחת בהתרגשות כשיש ליידי גאגא ובריטני, התגעגעתי לאוחצ'ות שנמרחים אחד על השני, התגעגעתי ללשדך לליאורי חתיכים במסיבה, התגעגעתי ללראות את מאיה מסתובבת לה עם איזו מישהי, התגעגעתי ללהיווכח שוב שאני והחברות שלי הן לא הבנות היחידות בכל הקטע הלסבי/ביסקסואלי הזה [ויש אפילו פרחות לסביות 0.0], התגעגעתי לחותמת של הV.I.P או LINE או מה שהם לא חותמים [הפעם הייתי וי.אי.פי :)] שנמחקת מהיד רק אחרי שבוע וחצי, התגעגעתי ללרקוד עד שהרגליים כואבות, התגעגעתי לסיגריה באמצע כל הרעש והבזקי האורות [ואז אני נהיית מסטולה לחצי שעה], התגעגעתי למיזמוזים של זרים, התגעגעתי לכל שירי המסיבות האלה ולאנדרנלין המטורף שפועם,

ובכל זאת נראה לי שהפעם זו הייתה המסיבה האחרונה.

נכון. היה כיף. אבל אני כבר לא מתרגשת כמו פעם לקראת המסיבות האלה [וגם אם כן אני מתרגשת חודש לפני ואז בערב של המסיבה כל מה שבא לי לעשות זה לשבת בבית עם חבילת עוגיות, שמיכה וסרט], וחוצמיזה אני לא חושבת שזה ממש שווה את כל הטירחה של ההגעה והעלות והכל.

בקיצר אני חושבת שאני לא אלך יותר לאיגי בכלל... אבל אומרים שnever say never, אז נחיה נראה.

יש לי מצעים חדשים, טיפה גאים כאלה.

אני לא יודעת עד כמה אני אוהבת אותם, אבל הם נחמדים.

ואני עייפה וצריכה לחנוך אותם שוב, ישנתי אולי שעתיים וחצי במצטבר.

אה, ורק כדי שלא תבינו אותי לא נכון- היה חרא. כל הקטעים האלה פשוט חירבנו לי את הצורה, ואולי אם היינו הולכים לג'ו לא היה כלכך נורא.

מצד שני אם היינו הולכים לשם לא הייתי יודעת, ולא היתי מכירה את מור הבלונדה, ולא הייתי מחליטה מה אני עושה עם הקטע ההוא [למרות שאני די בטוחה שתוך כמה ימים הייתי מגיעה לאותה מסקנה, אבל זה חידד לי אותה מאוד].. ולא הייתי שורפת כלכך הרבה קלוריות. P=

הו וול.