פצעים ונשיקות

ואני פה מודה לאל על זה שאידיוט אחד שכח את המחשב דלוק.

אני מנסה להיזכר מתי הפעם האחרונה שישבתי בשעה כזו מול המחשב והקלדתי פוסט מהסוג שפורץ ממני בכזו דחיפות, עד שאני לא מסוגלת ללכת ולישון ולדחות אותו למחר. אני מנסה להיזכר, ולא ממש מצליחה.

נכנסתי למונית אחרי מסיבה שלא רציתי ונשיקה שלא רציתי, לבושה במגפיים ומיני לבנה קצרה ועוד עם שטר של 100 תחוב בחזיה, והרגשתי כמו זונה. זונה אמיתית.

במקלחת [אחת מהסוג שלא עשיתי כבר הרבה בזמן, ממש באמצע הלילה ורגע לפני ההתמוטטות על המיטה] ניסיתי לשטוף ממני את כל הזוהמה.

עשיתי חושבים שם מתחת למים שבמפתיע היו חמים,

והבנתי כמה הגועל הזה פשוט לא ימשך.

הרגשתי כל כך... ריקה הערב.

מרוקנת. חסרת כל תחושה, אפילו חסרת גועל עצמי מוכר שכזה.

לא היה אכפת לי יותר כלום, ואולי זה מה שגרם לי להיגעל בסופו של דבר.

איפה אני? למה אני במקום כזה בכלל? לאן נעלמתי?

למה אני מסוגלת להתנשק בלי להרגיש דבר מתלבד התחושות הפיזיות הנלוות, למה אני לא מתרגשת יותר, מה קרה?

אולי זה כי אני מרגישה דברים לאחרת? אבל הרי אני לא מרשה לעצמי להתאהב בה עד כלות, עד כאב, אז למה היא בכל זאת עוצרת אותי מלהרגיש חיה בכל מקום חוץ מלידה?

הייתי מצפה שאלמד מטעויות. במקלחת נזכרתי בערב ההוא, וכמה הסיטואציה הייתה דומה, אבל עם שינויים טכניים קלים. הערב ההוא בכיתה ט' בו ניסיתי להתאבד כלל גם הוא שלושה אנשים: שני בנים שרצו אותי- האחד התהדר בתואר ה"חבר" שלי, השני אקס יחסית טרי, ובן אחד שאותו אני רציתי, אבל הוא כבר היה אקס ישן-נושן.

בדיוק אותו הדבר, לא?

רק שאז כאבתי כמעט למוות,

והערב רק החלטתי בנחישות תוך כדי שקילפתי בדל סיגריה צמוד למסטיק לעוס מהסוליה שלי, שמהחרא הזה אני רק קמה ואנסה לעשות זאת כמה שיותר מהר, לא מתדרדרת שוב.

אסור.

הייתם חושבים שמצבי תקין יותר הערב הזה מאשר בעבר,

אבל דווקא עכשיו אני בשפל, סוג של. לפחות אז עוד היה לי מוסר ומצפון.