פצעים ונשיקות

כשאתה מוצא את עצמך תקוע על אותה התמונה שלו כבר שעה ומחייך כמו דביל.

מתעכב בזהירות עם העיניים על כל הפרטים הקטנים- על הזוית של החיוך, על האור שמשתקף בעיניים, על הנמש ההוא...

ואתה נזכר בחיוך איך הקמט ההוא שיש שם התיישר כשהצחקת בפעם ההיא, ואיך האצבע הזאת ליטפה בעדנה את הלחי.. איך ליטפת בעצמך את השפה.

ואת כלכך יפה, לעזאזל.

איך לא שמתי לב לזה כבר אז?