פצעים ונשיקות

קודם כל, הצבא דפק אותי והקדים לי את הגיוס לאוקטובר הקרוב במקום לפבואר. חרא, חרא, חרא, תיכננתי פסיכומטרי ועבודה וחו"ל ושריפת זמן מול המחשב, פשוט קקה.

דבר שני, אני מתגעגעת להורים שלי וזה מוזר.

הם בחו"ל ממוצ"ש והבית מרגיש ריק, מנוכר וקר בלעדיהם. זה עוד יותר מוזר.

האמת היא שבדר"כ בשעות שאני חוזרת הביתה הם כבר פחות פעילים, אז אני לא מבינה מה שונה לי כלכך לשבת על המחשב עכשיו לבד או כשהם פה אבל רואים סרט בחדר שלהם.. כנראה שזה משהו עמוק יותר מזה.

עכשיו, יש איזה פוסט אחד שני מתה לכתוב ונזכרת בו כל פעם שאני יוצאת מהבית, אבל כשאני חוזרת אני איכשהו שוכחת וזה הורג אותי.

שני פוסטים שעוד דורשים כתיבה ולפחות אליהם אני מודעת: [זה בטח יבוא לי מאוחר יותר הערב אחרי המקלחת]:

1. פוסט לכל אחת שתחליט לרצות אותי יום אחד. [יצא עילג משהו, אבל לפחות יצא קצת.]

2. פוסט על כל סוגי האנשים שאני שונאת, כי מסתבר שזה יותר משחשבתי וזה מצחיק אותי.

ואת, כל אחת שתהיי, אם אי פעם תרצי לרצות אותי-

דעי לך שאסור לך לרצות, או לפחות אסור לך להפגין רצון; אסור שיהיה לך אכפת ממני, אסור לך לדאוג לי ולספר לי שאת חושבת עלי או שאני חשובה לך, אסור לך להפגין חיבה מעבר לידידות מלווה ברמיזות קלות [אבל אולי כאלה שיגרמו לי לרצות אותך].

את חייבת להיות קרה, לשחק בי עד שיכאב קצת, אבל מצד שני תמיד להיות שם- ולא, אסור לך לגרום לי לשנוא אותך ולכאוב יותר מידי בגללך.

דעי לך שאל לך להתקשר יותר מידי או להשאיר הודעות מתחנחנות, וכדאי מאוד שגם לא תדברי איתי על להיכנס איתי לקשר או להתקדם איתי בנושא הזה.

אם תעשי כל אחד מהדברים האלה,

רוב הסיכויים הם שלא ארצה אותך בחזרה.

את כל הנ"ל מותר לך לעשות רק אחרי שאתאהב בך קצת, רק אחרי שארצה אני.

או לפחות, אני חושבת שתוכלי לעשות זאת.

כי האמת היא שעד עכשיו כל בת שאני רציתי כבר לא רצתה בחזרה...