פצעים ונשיקות

נ.ב. בתחילת הפוסט, כי הייתי חייבת- שבוע הגאווה אולי הסתיים [למרות שלא ידעתי שזה נחשב שבוע, למיטב ידיעתי זה חודש וישרא התבלבלו], אבל מה שהמצעד הזה הראה לי וגרם לי להרגיש ממש לא נגמר וחוצמיזה חודש הגאווה כולו עדיין בפתח ובימים אלו ממש מצעדי גאווה נערכים בכל מיני ערים בכל העולם.

אז אני עדיין גאה בקהילה הזאת וגם בעצמי [טוב, נו, רק חצי?] בין אם ה"שבוע" הזה חלף או לא, ועדיין מחכה בקוצר רוח למצעד בירושלים שיפגין באמת נגד הרצח ובעד הזכויות ללהטב"קים וכל זה.. אני חושבת שהמצעד בת"א מרים את המורל של הקהילה גבוה יותר, ומראה שהחיים ממשיכים ועדיין טוב ושמח ואנחנו עדיין פה למרות הרצח, אבל בירושלים באמת מוחים ונלחמים למען משהו ונגד משהו, מעבר לכל השואו הנוצץ. הלוואי שיגיע כבר, היה כיף מידי בשישי וזה ממש השאיר טעם של עוד..

בכל אופן.

היה מהמם. פשוט מהמם.

רבתי עם ההורים שלי אחושרמוטה בערב שלפני אז הרגשתי ממש רע ללכת, אבל זה היה שווה את זה לגמרי.

זה נראה כמו מין... קרנבל כזה שילדים קטנים ממש יהנו בו, מכירים?

כזה נוצץ ומושקע וצבעוני להחריד עם מלא בלונים ומוזיקה ו.. פשוט וואו.

ההפנינג היה מגניב וצבעוני וחברה של חבר שלי איפרה אותי בו - הסתובבתי לשארית היום עם מלא נצנצים בגוני כחול מתחת לעיניים. גם השגתי שם שמפניה, אז הייתי קצת טיפסי לחלק מהזמן :)

המצעד עצמו אכן היה חם כמו שאמרו לי, אבל לא סבלתי ולא התחרטתי על כל רגע שעבר שלא נשארתי בבית כמו שאמרו לי שיהיה. היה גם צפוף ורועש וכל אלה אבל זה עשה לי כלכך טוב.. בעיקר לראות דגלי גאווה מתנוססים בכל פינה, אנשים לבושים בגאווה [תרתי משמע], מאופרים בגאווה, וכל הרחובות מקושטים ותומכים כל כך [מעבר לזה שמכל עבר הוצעו לנו כוסות בירה חינם או צ'ייסרים בזול וכאלה]..

רק בסוף הכל קצת הצטנן [שוב תרתי משמע] כשהעפתי את החולצה והתנפלתי על הים בהיסטריה. [ונשרפתי כמו פוסטמה. אבל נרא לי שנשרפתי בצעידה עצמה, בעצם].

אניווי, היה מדהים.

ביום שאחרי זה עוד הייתי לגמרי בראש של המצעד,

הסתובבתי אצל מאיה בעין חמד עם איפור גאה מרוח על כל החיים ועם בועות סבון גאות וחולצה של "צועדים לשוויון", טחנתי את ה"gayvil" שלי כל השבת וכאלה.

ועכשיו? עכשיו אני פשוט לא יכולה לחכות לאחד בירושלים...

ובא לי שוקולד.

תמונה ששווה אלף מילים [עזבו את הכונף שמול המצלמה]:

נזכרתי לאפר את עצמי רק בערב שאחרי...