פצעים ונשיקות

[או לפחות עומדת לקבל, אני מקווה, כי אם לא משהו דפוק בגוף שלי- ולא אני לא בהיריון.]

חיבקתי עכשיו את אמא שלי [תוך כדי לעיסת פרוסה עם שוקולד, עוד תסמין שבודאי לא נעם לאוזנה] ובכיתי כמו פוסטמה.

כלומר, הרגשתי גוש בגרון כשהיא אמרה שאבא אמר לה שהיא חמוצה מידי כלפי וכועסת מידי [ובצורה מפתיעה הגוש לא היה קשור לפרוסה],

אז אחרי שנחנקתי עם הדמעות כמה שניות הפסקתי להתלבט וביקשתי חיבוק.

אחרי זה נשבר המתח קצת והיא צחקה. "שנה הבאה לא תלכי.. ולו רק כי תהיי בצבא. יו, הלוואי שישאירו אותך שם עדגיל שמונים!" שתינו צוחקות.

אח"כ הלכתי לחדר ושם בכיתי כמו פוסטמה בהתרגשות-יתר.

אני אומרת לכם, הורמונים זה דבר מוזר.

וחוצמיזה, אני ממש נואשת לגוש שוקולד ענק ושמן. כבר יומיים וחצי, נואשת מהרגיל.

מה שכן, כל היומיים האחרונים הייתי במתח היסטרי וכנראה חצי ממנו פשוט שכב לו בתת מודע והדאיג אותי גם כשנהנתי,

כי קשה לי להסביר לכם את גודל ההקלה שאני מרגישה עכשיו.

ובלי קשר למחזור,

גם קשה לי להסביר את מה שחשתי היום בפעם הראשונה- שאני גרה בבית שלי וחיה בו בניגוד לרצונם של ההורים.

לא העובדה שאני גרה פה היא בניגוד לרצונם, אלא הדרך בה אני אני חיה וחושבת, כל תפיסת העולם שלי והווית החיים שלי מנוגדת למה שהם חינכו אותי ורוצים ממני.

רק היום הפנמתי את מה שהם אמרו בשיחה בחמישי, ורק היום הרגשתי בחילה נוראית מזה. זו ממש לא תחושה מלבבת.

אני מניחה שככה מרגיש מי שחוזר בשאלה בבית חרדי או משהו כזה.

כאילו כל דבר שהוא עושה הוא אסור [במקרה שלי זה סתם לראות the L word ולדבר עם חברים].

מגעיל.