אני לא מסוגלת לקרוא לזה שבת סיכום, מבחינתי זה לא סיכם הרבה.
אי אפשר לסכם.
בארבע השנים האחרונות עברתי עולם ומלואו. אני חושבת שרק הבלוג הזה מתחילתו מתקרב ללתעד מה עברתי.
יכול להיות שחצי מזה לא היה קורה לולא פלך.
ובגלל זה, ולמרות זה, אני מאושרת שעברתי לפלך וטוב לי פה עכשיו.
כלכך טוב שאני לא רוצה לסיים ולעזוב, וקשה לי.
השבת הזו לא גרמה לי להרגיש הרבה למען האמת, לא ברובה בכל אופן. היה קצת שיטחי וקצת לא ממצה, ואולי אם היה ארוך יותר היינו מגיעות עם זה לאיפשהו.
רק בשעה האחרונה בערך כשישבנו לפני מוצ"ש ושרנו ביחד הבנתי שרוב הסיכויים שלא אראה יותר את הבנות האלו לעולם, וכל ארבע השנים האחרונות ינצרו רק בזיכרון שלי ולא ימשיכו איתי.
האדם שהפכתי אליו בעקבות המעבר והחוויות בפלך הוא מי שאני כיום, אבל אני יכולה להשתנות ואני לא אפגוש שוב את הבנות האלה ולא אקח חלק בעולמן... לא יהיה לי איתן את אותו הכיף שוב.
זה כלכך, כלכך מבאס.
התחלתי פוסט לפני כמה ימים שמדבר על סיום י"ב. אני אעתיק את הטיוטה לפה ונגמור עניין.*
לסיים י"ב.
לסיים י"ב זה... מפחיד, בעיקר. מוזר.
אבל גם מרגש.
לסיים י"ב זה לקום כל בוקר לבגרות אחרת או לפחות מתכונת וכבר לא להתרגש.
זה לשבת חצי שעה מחוץ לחדר הבחינה וכבר לא לטרוח אפילו להעמיד פנים שאתה עוד לומד, פשוט כי החומר כל כך משעמם וכבר אין כח לחפור אותו שוב [או במקרה שלי, בפעם הראשונה].
זה להיכנס לבגרות מאושר רק מהמחשבה שעוד כמה שעות תהיה בנאדם נטול לשון/היסטוריה/כל מקצוע אחר שעולה על דעתכם.
זה לצאת מהבגרות עם הרגשה בלתי נתפסת- סיימת מקצוע!!!! אין יותר!!!
לסיים י"ב זה לתכנן את שנה באה לפרטי פרטים, ואם אלו תיכנונים של לפני גיוס אתה יודע מראש שחצי מהם לא יתממשו.
זה לרצות למצוא עבודה כדי לטוס לחו"ל, אבל אין שום כח להתחיל לחפש עם הלחץ של הבגרויות.
זה
*או שלא נגמור עניין. הפוסט הזה חצי גמור ואני צריכה להמשיך לעבוד עליו כשיהיו לי עצבים.
אם לא מוצא חן בעיניכם תעמידו פנים שאין פה חצי פוסט או שתצאו לי מהבלוג.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
