הפעם אני כותבת את זה ומפרטת כי מהפעם האחרונה שזה היה מסתבר שכמעט ואין לי תיעוד.
זה ממש מתסכל לא לכתוב על משהו כי בזמנו זה לא מעניין אותך ואז כמה שנים אח"כ להתבאס על זה, כשזה כן מעניין..
ישבתי שם,
והרגשתי איך הלב שלי רוטט לרגע..
ואז בעדינות נבקע לשנים.
זה קרה בקול חריטה דקיקה ורגע אחר כך הוא כבר שכב שם, דומם ונח.
כל כך בשקט, בעדנה שכזו, ובדרך כלל כשהלב שלי נשבר הוא ממש מתרסק לו לרסיסים...
כאב קטן וחמוץ.
מאוחר יותר, באוטובוס- כמה אירוני שזה שוב כך, נזכרנו- פתחתי את זה שוב.
הפעם לא שאלתי אותה אם היא עדיין תופסת אותי רק ככה. אמרתי לה שאני פשוט לא מאמינה לזה.
אמרתי שלא מוכנה, שיש יחס שונה לכל אחת מאיתנו, שאנחנו זוג-לא-זוג ואם אני רוצה יותר והיא לא זה יכול להימשך ככה, שגם אם הקטיעה הזמנית הזאת שוב לא תחזיק מעמד זה לפחות יתרום לאטיטיוד שלה ולהבנה שלה שאני לא מובנת מאליו , להבנה שלה שאי אפשר לאכול את העוגה ולהשאיר אותה שלמה. אמרתי עוד כמה דברים, אני חושבת.
היא אמרה שנכון, וזה פשוט שכל כך מתאים לה ה"קשר הלא מחייב" הזה כפי שהגדרתי אותו, קשר בו היא מקבלת כל תכונה של זוגיות מלבד החשובה מכולן שעושה את ההבדל האמיתי- היא לא נדרשת להרגיש.
היא אמרה שהיא רוצה להרגיש, שבאמת שהיא רוצה, אבל היא לא.
מה שכן... היא כבר לא מפחדת לתת לזה צ'אנס. אני אשתדל לא לאכול אותה. :)
ככה שיש צ'אנס. יש קשר, ואנחנו ניקח את זה ממש ממש לאט [ובלי לחץ], ואני קצת בהיי. קצת הרבה.
כמה זמן חלמתי שנחזור ונהיה ביחד - אבל איפשהו בלב תמיד חשבתי שאני מקווה ומקווה למשהו שלא יתמשש כמו טיפשה, כמו בקשר ההוא.
חשבתי שאני מספרת לעצמי שישמצב שנחזור רק כדי שלא אצטרך לצאת מהמשחק הזה ולהרים ידיים.
אבל פתאום זה התממש, מה שלא האמנתי לגמרי שיכול לקרות...
אני גם מפחדת. מאוד.
בכל קשר אחר כמעט שהיה לי ידעתי שמנסים ושאם יהיה טוב נמשיך ואם משהו יחסר לי, כרגיל, אפרד ואמשיך הלאה. לא חששתי שיזרקו אותי.
ופה? פה בינתיים אני רוצה להישאר בערך לנצח.
ודווקא פה אני יודעת שאני אהיה הנזרקת.
אני מפחדת שיקרה מה שקרה לי עם סקאי... אני פחדתי והיא הצליחה לשכנע אותי ותוך שלושה שבועות הבנתי שלמרות כל מה שחשבנו שעתיד להשתנות אני באמת לא מתחברת לקשר הזה כמו שצריך, וסגרתי את הבאסטה.
הפעם אני יודעת די בודאות שאני בצד השני, אני בצד ששיכנע ושכל יום מהשבועות הקרובים עתיד להידפק מזה. זה מפחיד לי את הצורה.
אני מפחדת להיות מושית מידי ולהידבק, אני מפחדת להיות לא מספיקה, אני מפחדת לשחרר את הרסן וסופסוף להרשות לעצמי להרגיש כי יש לגיטימציה, ואז להבין מאוחר מידי שהיא נישארה בדיוק באותה נקודה נטולת רגשות.
אני חושבת שכבר שיחררתי את הרסן הזה. אמאלה.
יש לנו דייט בשלישי, דייט "ראשון" [מיני רבים אני מקווה],
ואין לי מושג מה נעשה בו. שתינו מרוששות.
כמה זמן פינטזתי ורקמתי את מה שאעשה אם נחזור- איך אקח אותה למקום ההוא ואפתיע אותה עם מה שהיא הפתיעה אותי אז לפני שנה וקצת, איך נתנהג..
אני לא בטוחה פתאום כלכך, כי הבנתי אתמול שכן צריך לקחת לאט למרות הכל.
נכון שעד עכשיו חיינו בקשר שכזה, ואם היינו ביחד זו גם כנראה הייתה מערכת יחסים בריאה, אבל אם אנחנו מתחילות את הקשר רק עכשיו- כמו שליאור אמר, אנחנו לא יכולות להמשיך מאותה נקודה כי אז בנקודה ההיא זה ישאר. הרגשות שהיא לא פיתחה אז לא יצוצו מאליהן אם נמשיך ככה. אני חייבת לעבוד על זה שמשהו ישתנה, שהקשר יתקדם לשלב אחר.. אנחנו צריכות להרגיש שזה התחלה של משהו חדש ואמיתי.
לכן אתמול למרות שהיא חזרה בה מה"לאט" שלה והצליחה לשכנע אותי לבוא אליה מאוחר יותר, החלטתי וסימסתי לה שלא, אנחנו צריכות לקחת את זה ברצינות אם אנחנו באמת רוצות משהו.
התברר שגם היא בדיוק חשבה את זה ושהיא מסכימה.. כלומר היא כן רוצה לקחת את זה ברצינות. אני חושבת :)
כלכך כיף לי. הלוואי שלא תהיה עוד נפילה דווקא עכשיו.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
