פצעים ונשיקות

"

זה לא הוגן.

זה לא הוגן שלא משנה מה אני אעשה, לא אוכל להיפטר ממך. לפחות לא בזמן הקרוב.

אין מקום שריק ממך, לא בשבילי בכל אופן.

את נמצאת בכל דבר פעוט שאני עושה.

כל דבר קטן מזכיר לי אותך, מכאיב לי אותך.

התיק שלי המצייץ ותופס אותי לא מוכנה,

המושב באוטובוס- שלא משנה כמה פעמים אזכיר לעצמי שנהגתי לשבת שם עוד לפניך- עדיין שמור לך.

האיש שמטייל עם הכלבה ב6 וחצי בבוקר ליד תחנת האוטובוס, הרחוב שלך, השירים שלך,

מזג האוויר הסגריר, חלון הראווה של נאמן שקורץ לי בכל בוקר כשאני עוברת לידו....

אוטובוס שנוסע לכיוון תל אביב. כל דבר.

אני מסתכלת ימינה- ואת שם. חומקת שמאלה- גם לשם את חודרת.

הכל מלא בך. אפילו הבית שלי. הגינה שלי. המחשב שלי, הציורים שלי.

הכל.

"

את הקטע הנ"ל העתקתי מתוך אחת מאין ספור הטיוטות שכתבתי למאיה ומעולם לא פירסמתי. כתבתי את זה בטח לפני איזה שנה ומשו, אולי שנה וחצי.

רננה דיברה איתי עכשיו כשתלינו כביסה, על איך המצב שלה עכשיו כשהיא ודימה שוב התפרקו.

אמרתי לה שאני מבינה. שעברתי דברים דומים. היא הגיבה ב"לא, זה קצת שונה. את עוד בתולה, נכון?"

מעבר למה שהתשובה האמיתית זועקת [ולא, לא סיפרתי לה כי לא מצאתי לנכון לדבר על זה באותו הרגע]- בהתחלה ניסיתי להגיד לה שזה גם לאו דווקא רלוונטי. אבל במקלחת נזכרתי שבעצם זה כן.

עכשיו זה שונה ממה שהיה לי עם מאיה, מה שתיארתי בטיוטה ההיא.

עכשיו... עכשיו גם אני מזכירה לי אותך, וזה הכי נורא.

הגוף שלי מזכיר לי אותך. לגעת בגוף שלי צורם לי.

כל דבר.

לפרום את כפתורי החולצה מול המראה באמבטיה לפני המקלחת מזכיר לי אותך יושבת מעלי ובוהה בי, מרותקת, בעוד אני פורמת באיטיות כפתור אחר כפתור.

לסבן את הבטן שלי מזכיר לי אותך. כמה רצית לאמץ לעצמך פיסות שונות ממני, למסגר אותן על הקיר.

הידיים החשופות שלי, נטולות הצמידים- גם הן במצב הזה באשמתך.

כל הגוף שלי מצולק מזיכרונות ממך, כולי נגועה בך.

לא חשבתיי שמגע ישאיר כזה רושם- חשבתי שאת הצלקות העמוקות באמת מותירות המחשבות.

"קלות בלתי נסבלת", את אומרת?

אני תוהה עד כמה קל לך... אני לא אופטימית מספיק כדי לקוות שדיברת עלי.

רותי אמרה לי לא לשחק עכשיו, להיזהר.

אני מעריכה את רותי. כלכך, באמת.

היא חכמה, בוגרת, רגישה ונבונה, והיא בהחלט יודעת מה היא אומרת.

גם אני יודעת מה היא אומרת.

אני חושבת שאחד הדברים שבאמת יהיו קשים עכשיו- מעבר ללאבד אותה, מעבר ללאבד את אחת החברות הכי טובות שלי, מעבר לאבד את הקרבה ששררה לפני הקשר, מעבר לכל אלו- יהיה קשה עכשיו לשלוט בעצמי.

זה כל כך קל לסמס ברגע של יאוש, להרשות לעצמי להתפורר לרגע רק כדי שאוכל אחרכך לתרץ את ההודעה המתרפסת בנפילה שקרתה בטעות.

כל נים בגופי זועק לדבר איתה על הכל, ואני מכריחה את עצמי כל פעם מחדש ומתאפקת רק בשניה האחרונה להיות חזקה.

למדתי מספיק מטעויות שלי ומשל אחרים.

זה כמו לתת לעצמי הוראות מראש למשחק, ופשוט להכריח את עצמי לא לרמות גם כשהיא קשה לי. אני יודעת שאם זה מה שיגרום לי לנצח, זה אולי יספיק כדי להחזיק אותי חזק מלעשות משהו שאתחרט עליו מאוחר יותר.

אני רוצה ומתכוונת לחזור לישראל, אני חושבת שממש לא יזיק לי עכשיו לשלם למישהו כדי שיקשיב לי וינתח אותי לשם שינוי. ולא רק בגללה.