22.7, 16:59
זו הפעם הראשונה בעבודה שאני מסוגלת לעלות על האינטרנט בשביל עצמי, פייסבוק ובלוג וכאלה.
המשרד רגוע פתאום, ממש מורגש שזהו השקט שאחרי הסערה.
כל היום קדחת טלפונים היסטרית, לוקחת מספרים מאנשים ואומרת שאחזור כשיודעת בבירור שלא אספיק, רק כדי שאוכל לנתק ולעבור לשיחה הבאה שממתינה לי על הקו. אינספור שיחות ביום, מאות פקסים שזורמים, ולחץ לחץ לחץ.
ועכשיו שקט.
האמת? אני אוהבת את העבודה שלי ככה או ככה.
החדר שאני הכי אוהבת במלון הזה הוא, כמה לא צפוי- השירותים.
יש שירותים בקומה שאני עובדת בה שבצורה מטרידה יש להם את הריח הכי נקי ונעים במלון, וכשמתייחסים למלון חמישה כוכבים זה אומר הרבה.
שקט שם, אור רך וחם כזה, מרגיע ומזמין.
לסבון יש את הריח הכי כיפי בעולם, משהו שמזכיר שילוב של טרופית-קייטנה עם תפוח עדין.
26.7, 08:58
אני לבד במשרד בשעה כל כך מוקדמת של הבוקר. סבטה עוד לא הגיעה, כך שאני גונבת כמה דקות על הבלוג במקום לפתוח את הקווים, אבל היא צפויה להגיע בכל רגע. אני רק צריכה לחכות שאשמע את הציפצוף שמעיד על כרטיס עובד שהוחתם מחוץ לדלת המשרד ואז לשמור ולצאת מהר, להעמיד פנים שרק הקלדתי את הסיסמא לאופטימה או משהו.
למרות שאני בטוחה למדי שלא יפריע לה אם אני עושה שטויות בזמני הפנוי.
יצאנו אתמול לערב בנות כזה של המחלקה. היה מגניב ומוזר למדי. ישבנו בלינק, שזה בית קפה-מסעדה-בר שאין לי מושג למה אף פעם עדיין לא ישבתי בו [חוץ מזה שיש לי מושג כי בעצם הוא תקוע באמצע רחוב שאף אחד לא רואה..]. הן הכריחו אותי לאכול למרות שלא יכולתי לשלם בעד עצמי [אני שונאת שמזמינים אותי, אבל הן התעקשו..]
ואההעה סבטה מגיעההה!
27.7, 09:47
ישבתי עכשיו קצת לבד במשרד שוב, ודניאלה נכנסה.
היא כל כך יפה שאפשר למות!! היא מזכירה לי קצת את איימי לי... עיניים כחולות, עור חיוור ותווי פנים קצת דומים, אבל השיער אדום.
נכון, היא בת 25, אבל למי אכפת לעזאזל? לסביות תמיד יצאו עם גילאים דפוקים, לא?
ולא שהיא לסבית, לא עד כמה שאני יודעת... אבל מצד שני אני באמת לא יודעת כלום. :) אולי התמזל מזלי והיא כן, ואולי הסרט שאני חיה בו יתממש והיא בכלל תתעניין בילדונת בת 17.
אני כל כך רוצה אותה. ><
איזה כיף שאני מסוגלת לרצות אנשים, הא?
14:45
בהמשך למקודם... אני עוד חושבת על מור מידי פעם, אבל רק מתגעגעת אליה כידידה וכיזיזה. בנפרד. אני חושבת שלא יזיק לנו עוד עם הזמן המרוחק הזה, להפך- אנחנו או לפחות אני צריכה אותו עד שאדע בודאות שלא אפול אליה שוב כשנחזור לדבר. הבעיה היא שבמקום מסויים אני עוד מקווה להיתקל בה ולדבר איתה במקרה... אבל אני כל כך מופתעת מנוחות המצב, מאיך שאני מרגישה כרגע, שאני בטוחה שזה גם יעבור לי מהר מהצפוי.
אף פעם לא הרגשתי טוב כל כך כשאהבתי מישהו ונאצלתי להתגבר עליו. כרגע הכל פשוט כל כך שפוי למרות הפרידה, שזה אפילו קצת מטריד.
אני מתה על רגעי השקט הקטנים הללו שמאפשרים לי לכתוב.
אני מתה באופן כללי על רגעי השקט, מה שנדיר פה יחסית בתקופה הזו... יש ימים שכל כך עמוס שאני רק משוועת לצאת להפסקה, לשבת לבד בחדר אוכל ולנוח קצת, להתרחק מכל הטלפונים והפקסים.
חדר האוכל של העובדים פה קצת מדכא, הוא בקומה הנמוכה של כל חדרי הצוות למיניהם, קומה בה התקרה חצי מתפרקת ומוארת בפלורסנטים ומנורות מעפנות שונות. אבל לפחות התפריט מתחלף כל יום ככה שתמיד יש כמה דברים אכילים ומעניינים.
וכן, אנשים נועצים לי קצת עיניים במגש -בעיקר הערבים שם- אבל וואטאבר. אני בטח לא הכי מוזרה שם, לאור העובדה שאנשים מכל קצוות הבירוקרטיה של המלון עובדים שם... החל במנהל המלון, דרך הפקידות ואנשי הצוות למיניהם וכלה באנשים כמו המציל בבריכה החיצונית.
אין ללי מושג למה אני חופרת על זה.
יאללה, אני מוציאה פוסט מטיוטה ועוברת נושא?
15:40
אעהעה עידכונון אחרון-
הרגע עברתי בלובי ודניאלה עברה שם על בגדים רגילים- לא החליפה המעונבת הכחולה של המלון, אלא סתם גופיה וג'ינס.. ויש לה קעקוע קטן באיזור השכמות... והיא מושלמת... אמרתי לה היי וחייכתי, והתחלתי לברבר שיפה לה בלי המדים של המלון. למזלי היא לא שמעה ורק הסתובבה ושאלה "מה?", אז שידרגתי את זה לבירבור נוסח "סתם, זה מצחיק פתאום לראות אותך בלי מדים, בלה בלה וכו'".
היא חייכה והחלפנו סוג של "כן, מצחיק, מגניב בלה בלה, יום טוב וביי!" או משהו אווילי בסגנון,
ואח"כ פירפרה לי הבטן לפחות 5 דקות והסמקתי והרגשתי כמו ילדה קטנה ומטומטמת, כמו בכיתה ו' כשאת מדברת עם הבן שאת דלוקה עליו ומתרגשת כמו פוסטמה. הרגשתי ממש פוסטמה, נבוכה מאוד וטיפונת מאושרת, וייאי. :)
איזה מצחיק זה אם היא סטרייטית ואני סתם נדלקת עליה... אבל לפחות זה מראה לי שאני במצב טוב!!
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
