היה מצעד, היה נחמד.
החלטתי שלמרות כל מה שאני מברברת על זה שהמצעד בירושלים אידיאולוגי יותר וטוב יותר מת"א, אני עדיין נהנית יותר בת"א. נדמה לי. כן, זה לא צריך להיות לי חדש שראוותניות עושה לי משהו.
אניווי.
אני מבינה לאט לאט ובצער רב כמה שאת משאירה אותי מאחורה. מחזיקה אותי חזק ומכוונת לאיטך לתקופה ההיא, לתקופה שלנו.
היה טוב כלכך גם אם לפעמים סבלתי כל כך שזה לא יאמן, ויכול להיות שטוב שהיה. אבל אני בתקופה אחרת עכשיו, תקופה חדשה, ואני צריכה אותה לעצמי, אני חייבת.
בשבועיים האלו שעברו מאז נפרדו דרכינו... השתנתי, את לא רואה? משהו דחף אותי קדימה, העבודה הזו הזיזה בי משהו, החיים החדשים האלו הזיזו בי משהו, הבדידות דחפה אותי להצליח.
הסטייל שונה, כל דרך החשיבה שונה, המבט קדימה שונה. בריא יותר, מאושר יותר, החלטי ונחוש יותר. אני מוכנה לעתיד שלי ורצה לקבלו בזרועות פתוחות.
ואת? את משאירה אותי איפשהו שם מאחור, במקום בו אני ילדה קטנה שזקוקה לך, במקום בו אני לא שלמה אלא רק חלק מעצמי... במקום בו אני חצויה לשניים.
אני לא רוצה לאבד אותך וקשה לי כל כך לחשוב על זה... אני לא מאמינה שאני אומרת את זה אבל אולי במקום מסויים אני חייבת. לא לחלוטין, אני עוד רואה אותך בעתיד שלי איפשהו,
אבל להישאר אני בתוך עצמי ולא לתת לך הכל זו כבר התחלה. כבר עכשיו אני מרוחקת ממך שנות אור כמעט, ורואה מרחוק איך גם את משתנה בדרכך. אבל את גם נשארת כשהיית ואולי גם תישארי כזו, עם כל הפגמים שלא הצלחתי לתקן וגם לא ניסיתי כי אהבתי למרות קיומם ולפעמים בזכותם.
כבר עכשיו רחוקה.
ועכשיו כשפתאום חזרת לחיים שלי לרגע, עכשיו כשדיברתי איתך וראיתי מה את עושה לי, הבנתי כמה אנשים מסביבי צדקו לפעמים- ראיתי את ההשפעה שלך עלי. אני לא מסוגלת לקבל את זה בידיים שמוטות. אני אתגונן ואמשיך בדרכי שלי.
וזה המקום שלי, אני צריכה אותו לעצמי כדי להתקדם, ולא אתן לך לשבור לי אותו.
ואוהבת אותך, עדיין. משונה לי לחשוב שלא תדעי שדיברתי אליך.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
