פצעים ונשיקות

היום דווקא התחיל טוב, היה מצחיק ויחסית רגוע והיה איזה אירוע בקומה למטה עם מוזיקה מזרחית שצווחה עד לב השמים והצחיקה את כולנו נורא. באופן כללי המצברוח היה טוב.

ואז כרגיל היה קצת לחוץ יותר ואיכשהו הגיע מצב הדברים לזה שהתפרקתי.

ולא, די לעבוד על עצמי, חוץ מקצת כעס על הניצול שמור ניצלה אותי- אני לא באמת מתפרקת בגללה. זו לא היא שמכבידה לי על הלב כל כך, כנראה. גם אם עד עכשיו חשבתי ככה או אמרתי לעצמי שזה מה שאני מרגישה- הרי ידעתי שזו לא באמת היא... געגוע קטן כזה לא שובר אותי עד כדי כך בדר"כ. זו הייתה תחושה כללית שקשה לי ואני לבד ומדוכאת בלי סיבה ממשית נראית לעין באמצע הקיץ, והיה לי נוח מאוד להפיל את זה על הפרידה. אני בטוחה שהיא לא הועילה אבל היא לא אחראית לכל.

אניווי, ההתפרקות?

אלינור אמרה שאני מתנהגת כמו בנאדם שביר ולכן ביקשה מסבטה לא לצעוק עלי או משהו. וזה די גרם לי לאבד את זה ><

נשבר לי הזין שמתייחסים אלי כמו לילדה קטנה!! ואתם יודעים מה הכי מבאס? שלהגיד את זה הופך אותי לילדה קטנה.

כשאני מבקשת לא להתייחס אלי ככה, משמע שאנשים כן מתייחסים אלי ככה ולכן רואים אותי ככזו. נאי ילדה קטנה בת 17 בעיני הבוסית שלי, וזה יכל להיות כמעט בסדר אם לא הייתי מרגישה אליה את מה שאני מרגישה.

ולא,אני לא מאוהבת, לא ממש,

אבל כמו ילדה קטנה שמאוהבת במחנכת שלה מעבר למידה המקובלת אצל ילדות קטנות, כמו אני כשהייתי קטנה יותר ולא ידעתי מה זה אומר עלי- אז בכיתה א'- או כמוני בשנה האחרונה, ומה שהרגשתי כלפי המחנכת האחרונה והמקסימה שלי.

[חח איזו אישה טיפיקלית אני, נמשכת לסמכות. ><]

בכל אופן, עצם העובדה שאדם שדעתו כל כך חשובה לי, אדם שגם ככה אני רגישה ומודעת אליו באופן קיצוני, אדם שגם ככה גורם לי להיות דרוכה ועל קצה המושב לידו- עדיין לא נתקלתי במצב בו אדם כזה [ומהסוג הזה, הסמכותי] פגע בי בצורה כלשהי.. משהו משפיל כזה.

וכמו שאני מכירה את אלינור, היא ממש לא עושה את זה בכוונה והיא הכי מותק בעולם. זו לא אשמתה והיא בטח שלא מודעת לאיך שאני מרגישה כלפיה.

אבל כשאני מבינה שהיא נחמדה אלי [וטוב, אני כנראה קצת מקצינה את זה, אבל זה מה שעושים הרי כשמרגישים כמוני]- כשאני מבינה שהיא נחמדה אבל אני משגעת לה את השכל ועולה לה על העצבים עם השאלות שלי וחוסר הביטחון והנידנוד של הילדה הקטנה שמפחדת להתמצא מידי ולקחת יותר מידי יוזמה בעבודה שלה, אני גם מבינה שהיא לא רוצה להיות כל כך נחמדה אלי. או לפחות ובתימצות לפעמים אין לה כח אלי וכשאין לה גם כח להעמיד פנים שאני לא מעצבנת אותה, היא פשוט קצת קצרת רוח כלפי.

ועכשיו די לנתח אותה, בואו ננתח אותי כי הרי חולה פה והיא ככל הנראה שפויה יותר ממני [כלומר פחות מעניינת?]-

אני מאבדת את זה, כמו שסבטה נוהגת לומר. בקיצור נמרץ.

יצאתי החוצה להפסקה כדי להירגע, ובדרך לקחתי איתי סיגריות [שכבר לא עישנתי כמה חודשים טובים סתם מתוך עצבים- הרי גם ככה אני מעשנת בקושי פעם בחודש]. יצאתי החוצה, רחוק כמה שיכולתי להרשות לעצמי בדקות המועטות שהיו לי, כלומר קצת מעבר לחניה ולכניסה הראשית של המלון.

ישבתי קצת בשמש וקצת בצל והתקשרתי למאיו כדי להפריע לה עם להיות עם דודו ולפרוק עליה הכל. בירברתי איזה 10 דקות על בערך כל הפרנציפ של הפוסט הזה,

סיימתי את הסיגריה וחזרתי פנימה.

סבטה תפסה אותי בשירותים שוטפת ידיים ונתנה לי נאומון ידידותי קצר על כמה שאני לא צריכה להתרגש מהאנשים שצועקים בטלפון, שהכל בסדר, שאני אמצא את מה שאני צריכה גם אם נראה לי שלפעמים אין תשובה להכל [היא עדיין דיברה על המשרד] וכאלה. חמודה, אבל לא קלעה לעניין כל כך.

פתאום אני מבינה שאולי למרות כמה שאני לא רוצה שאלינור תעזוב אותנו, אם אני לא אגמל מההרגשה הזו כלפיה אולי עדיף לי להישאר עם סבטה שרוב הזמן לא באמת מבינה מה אני רוצה מהחיים אבל היא כן נחמדה בדר"כ ואני כן מסוגלת לעבוד איתה. עם אלינור קשה לי יותר להיות בקטעים עיסקיים.

כשחזרתי למשרד שידרתי קשיחות מסויימת, מה שכמובן מאוד צרם. אלינור ראתה שלא הכל בסדר למרות שזה מה שעניתי לה ביובש מה,

ובסופו של דבר פשוט שאלתי בתערומת מסויימת אם היא באמת חושבת שאני כזה אדם שביר ומסכן. היא אמרה שכן ופיתחנו על זה דיון קל בו בשלב מסויים עלו לי כבר הדמעות לעיניים, דאמ איתי.

אמרתי לה שאני בתקופה קשה וזה הכל, שאני לא מתפרקת ונשברת ככה בדר"כ ושהיא לא צריכה להתייחס אלי כמו לילדה קטנה.

הייתי נסערת למדי מבפנים [וכנראה גם מבחוץ, לאור העובדה שבכיתי] ואני לא בדיוק זוכר מה נאמר שם, רק שהיא סיכמה בזה שאחשוב בשבת על מה אני לא מרוצה ביחס שאני מקבלת פה ואסביר לה בראשון. התייאשתי ואמרתי לה פשוט לעזוב את זה, והיא בשלה- "אבל עובדת שלי פה לא מרוצה ואני רוצה לדעת מה אפשר לעשות".

שוב ביזנס, שום דבר אישי, אני העובדת שמתמרמרת ובוכה אחרי פחות מחודש של עבודה. זה מה שנאי יוצאת. כזאת מטומטמת.

אני חשובת שהכי בריא לי עכשיו יהיה פשוט להיגמל ממנה כדי למנוע מצבים כאלה בעתיד.

אני מתביישת במה שקורה ורוצה להתנצל על זה שאני פוסטמה, אבל אם אעשה את זה אצא שוב חלשה, מתנצלת ורכרוכית כי הרי לא הפסקתי להתנצל בפעם האחרונה שבכיתי ובסה"כ אני אדם שמותר לו להתמרמר.

אבל כמושבן שלא נעים לי להשאיר את המצב כמו שהוא...

אני מניחה שפשוט אלך הביתה היום, ארגע ואעשה כמה דברים קטנים לעצמי שכבר נדרשים [כמו רגליים, חידוש לק וכו', נלוז אבל כלכך כיף],

מחר אני לא עובדת אלא הולכת לים עם יוחאי, שבת אני אהיה בבית לנוח טוב טוב ולחשוב על הכל מחדש, לעשות לעצמי סדר בראש.

אם אצליח להוריד אותה מהראש עד שבוע הבא אהיה בסדר, פשוט אבוא ואתנהג כמו אדם שפוי- לא קשוחה בכוונה, לא בכיינית, לא רגישה ופוסטמה.

אסור אסור אסור היה לי להתאהב בה, וחמור מכך זה שכמו בכל התאהבות אני לא באמת רוצה לסיים את זה [למרות שזה רק יועיל לי], אני רוצה להמשיך לרצות אותה ולראות אם יום אחד גם יתפתח מזה משהו.

[לא שהסיכויים מזהירים, רק היום היא אמרה שהיא חושבת ש30 ו17 זו פדופיליה ופיכסה והכל, אבל מילא.]

עליתי על זה שלכתוב בבלוג בשבילי זה כמו לדבר בקול רם באנגלית עם עצמי- גם אם אף אחד אחר לא קורא או שומע את זה ואף אחד לא מתעניין, וגם אם אני לא אחזור יום אחד ואקרא את הכל ואצחק או אבכה [כי כמו שאני אומרת, "הכל בשביל התיעוד"]- זה מנקה לי את הראש בצורה שאני לא יכולה להסביר, זה מסדר לי את המחשבות ולעיתים גם מפיח בי איזו תקווה כלשהי ואופטימיות שנאי באמת מסוגלת לסדר הכל.

הלוואי.