אני צריכה מישהו גדול שיעטוף ויחבק אותי חזק ככה שארגיש מוגנת, בטוחה ואהובה.
אני מרגישה כל כך לבד פתאום ואין לי מושג מה עובר עלי.
חוץ ממאיה נשמתי כל החברים שלי נעלמו. כל אחד למסגרת החדשה שלו. ורק אני עדיין תקועה בעבודה עם יותר מידי מחשבות לבד לעצמי ופחות מידי אנשים להתפרק איתם אח"כ.
אני מנסה לעבור לתמיר, אולי השינוי יעשה לי טוב וחוצמיזה נראה לי שעבודה בחנות ספרים בנויה לי יותר. ובתמיר שבהראל בפרט.
אבל בינתיים אני די בודדה ומרירה למדי, מסתבר. אני באמת ל איודעת מה זה המצברוח הזה שנפל עלי, אבל אני כן יודעת שנמאס לי לרצות לבכות בלילה.
הכעס הזה על מור שלא יוצא החוצה ולא מטופל- כי בעצם אני כבר לא בקשר איתה כדי לטפל בזה- רק ממשיך לפעפע מבפנים, מרעיל לי את הנשמה.
אני צריכה להוציא את זה מהמערכת שלי ולהרגיש נקיה ומאושרת שוב, אבל נראה לי טיפשי להתקשר למישהי רק כדי לצעוק עליה ו-רחמנא לצלן- לבכות לה.
אני לא יודעת מה זה הדיכאון המגוחך הזה וזה הורג אותי.
עכשיו בארוחת בצהריים העובדת בחדר אוכל הרסה לי את היום כשהייתה כלבה אלי, ואח"כ כשישבתי לנקר בחוסר תיאבון בשעועית שלי טניה עברה לידי בחיוך ושאלה אם הכל בסדר. כמעט התפתתי לתת ל"לא!!!" לחמוק לי מבין השפתיים ולערער את שיווי המשקל הנפשי המעורער-גם-כך שעבדתי עליו.
במקום זה חייכתי בהכרת תודה מסויימת ועניתי שכן. ואז פחות או יותר ברחתי החוצה.
היה בטניה משהו אמהי מספיק כדי לגרום לי לרצות לבכות, ובכל זאת גם קר וקרייריסטי מכדי לתת לי להתפרק מולה. זה, והעובדה שאני לא מכירה אותה ודיברנו בקושי שלוש פעמים.
כשחזרתי למשרד הבנות מהקבלה אמרו שאורחת אחת פינקה אותן והן שמו גם לי שוקולד על השולחן. זה מחמם לדעת שאכפת להן ממני מספיק כדי לחשוב שאולי גם אני ארצה שוקולד. קטן כזה, קצת דומה למארס בטעם. המחווה מרגשת אותי הרבה מעבר לעובדה שכשישבתי למטה בחדר האוכל שקלתי ממילא ללכת לקנות איזה פסק-זמן כדי לאכול את הרגשות שלי לבד במשרד.
[ועכשיו ממש תוך כדי כתיבה ויקי נכנסה לוודא שקיבלתי אותו. איזה מתוקות!!]
ועליזה מהמרכזיה נכנסה לפני שתי דקות וביקשה להתלבש כאן, בחלק האחורי של המשרד. היא הייתה נחמדה וקישקשה קצת על שטויות ושאלה לשלומי בעניין אמיתי. ואותה אני באמת לא מכירה, פגשתי אותה רק לפני איזה יומיים בחדר האוכל.
אנשים כאלה גורמים לי להתחזק ולהרגיש קצת יותר טוב, בייחוד לאור העובדה שהכל קורה תוך כדי שאני כותבת ומפרטת כמה בודד לי,
אבל אני עדיין זקוקה למישהו אוהב ומחבק ועוטף יותר שיחזיק אותי.
לא איזו חברה טובה, מישהו.. גדול יותר. אימהי יותר אולי, כמו מור נניח [שזה דוחה שאני חושבת על הצד האימהי שבה לאור ההיסטוריה שלנו], או איזה בן מגונן כזה כמו.. כמו ששאולי היה. או רותי, אם היא הייתה מסוגלת לחבק באמת, או נניח איתי אם היינו קרובים מספיק.
או אבא, או אמא. מישהו. אני כל כך קטנה וכל כך לבד פתאום.
אינ שוקלת לצאת עם בן שוב, ולו רק בשביל סיפוק התחושה הזמנית הזאת.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
