הייתי בים היום עם הדר. זה היה די ספונטני ודי מוזר, כי אני והדר אף פעם לא יוצאות לבד ביחד, אנחנו בקושי מדברות כשאנחנו לא מתראות עם חברות ביחד.
והיה כיף.
שני ציוני דרך מהיום:
1. גל ענק הפך אותי. וגילגל אותי. אכן כן, דמיינתם נכון, כמה סלטות נכות כאלה עם הרגליים עפות באוויר כשהראש נחבט בקרקעים הים. מהסוג שאתה כבר לא בטוח לאיזה כיוון לפנות כדי לנסות לשאוף אוויר.
2. חטפתי התקף של מצב כפית היסטרי על ערימה של צ'יפס. חירחרתי מצחוק [עם דמעות והכל] והפחדתי את הדר למוות, באמת שאיבדתי את השפיות. אני בטוחה ששמו לי משהו בצ'יפס הזה, הוא גם לא נגמר איזה חצי שעה.
היינו בלי נרגילה והגלים היו גבוהים מידי רוב היום [עד שעלינו על זה שיש רצועת חוף קטנה בצד מאחורי שובר הגלים הראשון שאפשר להיות לידה ושם נעים], ובשלב בו רבצנו על החוף קצת נגרר,
אבל כשכבר התמקמנו טוב במים היה כיף. והדרך חזרה הביתה עם ההמבורגר הייתה מצחיקה. והייתי צריכה את הים הזה, כבר שבוע אני מחפשת מישהו שילך איתי באמצ"ש.
סופ"ש אולי סופרלנד עם מאיו, כמו שתיכננו כבר ליומולדת 17. הלואי שהוא פתוח בשישי ושאיכשהו יהיו אוטובוסים עד אמצע הלילה ושנוכל לשבת על הגלגל הענק עם הצמרגפן כשהכל חשוך מסביב חוץ מאורות הנאון של המתקנים, כמו שפינטזנו לפני איזה שנה.
בא לי אבובים.
אני חייבת להשיג עבודה חדשה ולסדר תאריכי טיסה. יש לי רק כמה חודשים בודדים בחיים שהם התקופה שלפני הצבא, רק עד ינואר, ואני לא מתכוונת לבזבז את ההזדמנות החד"פ הזאת בהסתרחות במשרד שמנקנק אותי. אני רוצה לטוס ואני רוצה בחודשים הקרובים, כי ממילא אחרי הצבא הכסף שאצבור ו"אחסוך" אם לא אטוס [עלק אחסוך, אני בטח אבזבז אותו בלי לשים לב בשירות] יראה לי כסכום קטן ולא משמעותי, אז למה לטרוח ולא לנצל אותו עכשיו כשאני רוצה?
עריכה:
אני עוברת עכשיו על מלא מלא פוסטים ישנים בתקווה למצוא איזו תמונה שנמחקה מהמחשב.
זה עצוב לי לראות כמה תיעוב עצמי יש בכל הבלוג הזה. כולו רווי שנאה עצמית תהומית, ממש סלידה ודחיה. לאורך כל הבלוג אני יורדת על עצמי ללא הרף ומקטרת ומתגמדת ומכווצת את מי שאני לאפס. הכל כאן מורעל מחוסר ביטחון עצמי ואהדה למה שאני ולמי שאני, לחיים שלי.
בפוסטים הכי פשוטים אני משחילה בדיחות קטנות ושחורות על עצמי, כאילו סתם, אבל זה פשוט נובע מחוסר... אני לא בטוחה איך להגדיר את זה, זה נע בין חוסר קבלה עצמית לחוסר גאווה במי שאני. לא בושה במי שאני, אבל פשוט אי יכולת לראות את היופי שיש בי כאדם, ואני לאו דווקא מדברת על יופי חיצוני.
עצוב לי לראות כמה השחתתי לעצמי את החיים בגלל דברים פעוטים כאלה. כמה הרבה יכולתי להפיק ולהנות מהם אם כל הקטע הזה פשוט לא היה קיים, אם כל הצד העלוב והמתגמד- המגמד - הזה שבי לא היה קיים. זה נראה כזוטות בפוסטים שלא באמת יוצאים ומקללים את ההוויה שלי ובגדול, אבל גם אלו מחלחלות עמוק מספיק כדי לערער ולהרקיב את היסודות של מי שאני.
כמה חבל.
אני חייבת להעריך את עצמי יותר, אני יודעת עמוק בפנים שאני שווה את זה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
