פצעים ונשיקות

נכנסתי עכשיו והודעה לכותבים צצה לי לפני מסך העריכה וטילטלה אותי לחלוטין. נשטפתי בגל של הפתעה וקצת הלם מחוייך.

יומולדת 9.

והפעם האחרונה בה התייחסתי ליומולדת של ישראבלוג הייתה כשהוא היה בן 6, ממש פה בפוסט הזה.

עברו שלוש שנים תמימות, ואני זוכרת ומרגישה כאילו זה היה אך אתמול.

באמת עברו שלוש שנים?

אני כותבת בישראבלוג מאז נובמבר 2006, קצת אחרי יום ההולדת ה-14 שלי.

הפוסטים הראשונים שלי כאן כל כך... מתומצתים. קצרים. חדים, מצחיקים, תמימים. כל דבר אז נראה לי כל כך מגניב. כל דבר היה חדש.

אוונאסנס? להקה מגניבה שמצחיק להקשיב לה כי המילים כביכול מדכאות. -לו רק הייתי יודעת אז מה זה יעשה לי.

לסבית?  בכלל לא, סתם משחקת עם חברות. - לו רק הייתי יודעת אז איפה אעמוד עוד כמה שנים.

אופק, מדעים ואומנויות, אימואים, כל הדברים האלה שעם הזמן הצטברו לחוויות ותוייקו כזכרונות ההתבגרות שלי.

הדברים שהפכו אותי למי שאני היום- והכל תוך קצת פחות מארבע שנים. 

כשישרא היה בן 6 אני זוכרת שצחקתי על כך שאם יש בלוגרים בני 40, זה אומר שהם פתחו את הבלוג תוך פחות מ6 שנים, כלומר בגיל זקן מכדי לכתוב בלוג- לפי איך שחשבתי אז.

כיום אני צוחקת על עצמי דאז ועל מה שחשבתי. כיום אני יודעת וברור לי שאני מייחלת עדיין להיות כאן בגיל הזה, ומתכוונת להמשיך לכתוב עד הסוף.

הבלוג הזה הוא אני. כל כך אני, כל כך חלק מההוויה שלי. זה כמו... כמו שלכל אדם יש את המסמכים שמעידים מי הוא? מישהו קיים ואיתו קיימת גם תעודת זהות, נספח החיים שלו.

מלבד תעודת הזהות שלי, הבלוג הזה הוא נספח החיים שלי.

הבית הקטן והפרטי שלי, צרור המחשבות שלי מאז שהתחלתי להתפתח ולהשתנות. החיים שלי מתוייקים ומסודרים פה בארכיון, כולל כל התמונות הקטנות שמתלוות, הכפתורים, הלינקים ושאר עניינים. הכל אני, כולי.

מפרט טכני?

693 פוסטים,

23,749 כניסות,

ואין לי שמץ של מושג כמה תגובות.

*כאן המקום להזכיר ולציין שכשאני מתה לא אכפת לי כמה כרכים זה יוצא, הבלוג הזה יצא כספר. ולא, לא אכפת לי שיהיה רק עותק אחד. העיקר שמישהו יוכל לעיין כשירצה.

אני מודה על הקיום של האתר הזה, כמו שאני מודה על קיומו של הבית הפתוח. בלי המקום שלי כאן היה לי הרבה פחות כיף ונוח ושלם בחיים.

אז ממני וישירות לצוות האתר, תודה,

תודה תודה תודה.

והמון מזלטוב והצלחה.