פצעים ונשיקות

התקשרתי אליה.

רציתי לצעוק, לטלטל, משהו. במקום זה הייתי מובכת וגימגמתי ושתקתי חצי מהזמן.

לא ידעתי מה לנסח ואיך בכלל.

היא הכאיבה לי.

אבל היא אמרה דברים נכונים, הראתה לי את זה מנקודת המבט הקרה וההגיונית להפליא שלה.

צדקה. הרי גם במהלך הקשר שלנו הרגשנו חוסר מסויים של נושאי שיחה, הכל סבב סביב המיניות. הרי בגלל זה גם נפרדנו.

ולא, מסתבר שמה שיוחאי אמר לי לא היה נכון. אולי הוא העביר מידע משובש, אולי הגזים, אולי היא לא התכוונה.

אמרה שמישהו זיין לי את השכל עם שטויות ושאין לה מה להגיד לי על זה. כשהיא ניתקה אחרי זה בכיתי קצת.

התקשרתי למאיו, וישנה. הרגשתי פתאום כמה היא חסרה לי - מור- במלוא העוצמה. כל כך לבד וחסרת כל חשק להתקשר לכל אדם אחר.

בלית ברירה התקשרתי לליאור, והרגשתי קצת פחות רע, עד ש5 דקות אחרי שהוצאתי ודיברנו על זה קצת הוא חזר לפרט לי את סדר היום שלו מכל השבוע האחרון כולל כל מה שהמפקד אמר, וניתוח של העיניינים. סיריאסלי? חברה שלך בוכה בטלפון ואתה חוזר לדבר על עצמך כל כך מהר?! מה לא בסדר אצלו??

אני ממש מקווה שזו תקופה, ובעצם בינתיים אני סבלנית רק כי אני בטוחה שזה יעבור לו בקרוב, אחרי הראשוניות שבטירונות ואולי אחרי שנראה אותו שוב.

אם זה לא יעבור אני לא יודעת מה נעשה איתו.

זה הזכיר לי פתאום איך לפני שנתיים ישבתי ובכיתי על הרצפה של המטבח. לבד. באמצע הלילה.

ישבתי עם הפלאפון ביד ועברתי שם שם ברשימת אנשי הקשר שלי. כל אחד פסלתי על הסף או שפסלו אותי, לא היה לי למי להתקשר. כל החברים שלי היו תפוסים ולא זמינים או לא קשורים מידי באותו זמן והשתגעתי.

ואז בסוג של יאוש חייגתי למאיו, שבקושי היינו חברות אז, ובכיתי לה. היא הייתה עם נועה וחברות בדרך חזרה מהצוללת אבל היא הייתה שם בכל זאת ותמכה בי.

כמה זה מדהים ומחמם אותי פתאום להיזכר בזה, ושכחתי מכל זה לגמרי עד עכשיו. כמה אני גאה שאנחנו חברות כמו שאנחנו.

וכמה קשה לי לדעת שאני ומור לא. אני מתגעגעת אליה, והיא עוברת אנשים בקלות. אני חושבת שזה בא בד בבד עם האופי האנוכי שלה. ואני לא אומרת אנוכי בתור השמצה, אלא פשוט שהיא חשובה לה יותר מכל דבר אחר. זה נשמע לגיטימי, אבל בריל-לייף זה פוגע מאוד כשאתה מבין שמישהו שכואב לך לאבד התגבר עליך והחיים שלו פורחים גם בלעדיך, פשוט כי הוא עם חברים אחרים עכשיו ואתה בכלל לא חסר לו בתמונה.

אני לא יודעת אם נחזור לדבר אי פעם.

אני מרגישה קצת חמוץ בלב שהתקשרתי. הייתי צריכה להתקשר כדי להוציא קצת מתוכי וגם- ואת זה שאלתי אותה רק כשהתקשרתי שוב כמה דקות אחרי שהיא ניתקה לראשונה ובכיתי- גם כדי לדעת אם אני חסרה לה אפילו קצת, בצורה שתוכל להוביל לזה שנחזור לידידות. רציתי לדעת אם נדבר שוב כשמשעמם ונצא לעשות שטויות ולהיפגש מידי פעם כדי לשמור על קשר. רציתי לדעת אם היא לא תשאיר אותי לבד עם הזיכרונות והחיים שלי שמהולים בה.

היא טבועה בי כל כך עמוק, החותם שלה בכל מקום. ולא החותם הגירלפרנדי, פשוט היא.

היא חברה של מעגל החברים שלי, והם חופרים אחד לשני על הוול בפייסבוק בצורה שקשה לפספס. היא גרה ברחוב של מאיה, והקומבינציה הזאת הופכת את השכונה הזאת אולי לשכונה הטעונה ביותר רגשית מבחינתי- ואני לא יכולה לברוח ממנה, היא חלק מהחיים שלי לחלוטין. היא נמצאת ברוב הפאנים של החיים שלי, ושלא כמו עם חברות אחרות שבסופו של דבר אני מסוגלת לנתק- היא מעורבת לי מידי בהכל, את החיסרון שלה אני ארגיש בכל מקום שמלא בה גם כשהיא לא שם.

אני כבר עכשיו מרגישה אותה שלובה לי בחיים גם אם אני רוצה וגם אם לא.

אולי כן יהיה חכם לנתק אותה לחלוטין, אבל זה כל כך כואב. אני מתגעגעת אליה, ובכל הכנות האפשרית, אין לי כרגע מספיק חברים כדי שאוכל להרשות לעצצמי לוותר על כמה. וויתור עליה כרוך גם בלאבד מישהי שהייתה מרכזית מאוד בחיים שלי בשנה-שנתיים האחרונות, וגם קצת להתרחק מאנשים כמו יואב ואיתי, שנכון שהם לא החברים שלי אבל הם כן ברשימת הקרובים אלי. והם בהחלט ברשימה של האנשים שאני חייבת לשמור לידי כי אחרת.. אני פשוט נשארת חסרת חברים.

אני שונאת את המצב חסר האונים הזה.

כמעט הרגשתי שאולי כן נחזור להיות בקשר רפוי שכזה, רופף, מהסוג ששואלים במסן פעם בכמה זמן מה נשמע ומה חדש, אבל אז היא אמרה שהיא יוצאת לעיר עם טלי ואני שוב התבאסתי. שככה היא יכולה לעבור ממני, שככה היא כבר עשתה חברים חדשים לבלות איתם, שככה היא בטח רוצה את טלי [כי אני יודעת שהיה ביניהן משהו פעם, ולפי ה"לא" החד ומלא המשמעות שהיא ענתה לי כששאלתי אם טלי לא קצת סטרייטית כנראה שגם יש עכשיו שוב]- ככה היא כבר רוצה אותה כשאני עוד כל כך טריה.

אני לא יודעת מה אני רוצה ממנה אם בכלל. ברור לי מה הפנטזיה, ואין לי שמץ לאן המציאות יכולה להתנתב... רק יודעת שהפנטזיה ממש לא תואמת אותה, ושום תרחיש ריאלי לא יוביל אליה. אבל הלוואי שהיינו חוזרות להיות כמו פעם פעם פעם, רק מתראות בבתים הריקים שלה עם ערימה של גייז, יוצאות לשבת על קפה או נרגילה כשמשעמם ומדברות במסן מידי פעם.

זה כל כך הרבה לבקש?