פצעים ונשיקות

ליאורי התקשר בשבת וברחתי לשדה לדבר איתו חצי שעה עד מוצ"ש. סופכלסוף הוא "דיבר איתי", ככפי שמאיו הגדירה, ולא אלי. או סתם לשפופרת. לא לא, הוא ניהל שיחה של ממש והתעניין והצחיק גם כשחפר קצת על עצמו וכזה.. דיבר רגיש ולעניין. כלכך שימח אותי.

ואולי זו לא תקופה, אולי זה נוהל חדש שהוא סיגל לו, אבל עם ההערות הנכונות ["אתה חופר על הצבא"] הוא שם לב ומתקן. ועדיין נמצא בואתה סיטואציה ועדיין רוצה לחפור, אבל עכשיו גם מודע ולכן מטפל בבעיה. lovely.

יש לי קטע לכתוב ואני מתלבטת אם לכתוב בפוסט הזה או לפתוח פוסט חדש. מעניין שאף פעם לא הייתה לי את ההתלבטות הזאת.

נראה לי אני אכתוב פה.

אניהו,יצאתי אתמול עם מאיו בספונטניות-מה לג'ו וסוף סוווף שתיתי את השוקו עוגיות המהולל, שהיה טיפה פחות מדהים משזכרתי אותו אבל עדיין מהמם!! הייתי צריכה להוציא את זה מהמערכת וזה עשה לי רק טוב. זה, ולראות את מאיו ולהרגיש שאני חיה שוב.

בא לי לחיות, לצאת לעשות דברים וכאלה. אז אני אומרת לעצמי- תקופה של לפני הגיוס תהיה רק פעם אחת, וגם אם בסופו של דבר אני לא אצליח לחסוך מלא כסף ולטוס- לפחות שאהנה בזמן שבין לבין, אצא ואחגוג ואתפנן כמה שיותר, גם אם זה כרוך בלהוציא את הכסף שעליו אני עובדת.

החלטתי מה הבילוי האהוב עלי, אני חושבת. כמה מוזר שזה נשמע, אבל אני חושבת שזה לשבת עם כמה חברים בבית של מישהו אל תוך הלילה ולעשות כלום. לדבר המון, לצחוק, לעשות שטויות. כמו בבתים הריקים של מור ומאיו ודיויד [טוב נו, אז גם קצת אלכוהול לא מזיק אף פעם], כמו הפעם שהלכנו לליאור עם דניאל וגל ושיחקנו משחק קופסא מפגר ומגניב לאללה, כמו השבתות אצל ליאור עם הנרגילה. זה באמת באמת מה שהכי כיף לי בעולם לעשות.

ואני חושבת, מעניין אם יום אחד אוכל לגור באמת בבית כזה, בית שהוא רק שלי ושל חברים ושכל הזמן אפשר להזמין אליו ולעשות מה שרוצים. זה נשמע מדהים.

ולפעמים, כשהכל היה... טיפה יותר מידי ככה, היא הייתה פורשת כנפיים ועולה למעלה.

מתיישבת על פיסת הענן שלה, עוצמת עיניים ומתאמצת חזק עד שמוצאת את הפתח ההוא שהוביל לשקט הנפשי שלה. זה היה שער קטן, חבוי בין פיסת ענן אחת לשניה, ומעבר לו כרי דשא ירוקים ונוצצים מטל, פיטריות גדולות ובשומות, פרחי ענק ריחניים וצבעוניים, שבילי מרצפות מתפתלים. היא הייתה מדלגת שם בחינניות, כמעט מרחפת, משתכרת מהריחות שאפפו את האוויר, ממגוון הצבעים שבעיניים, מהרכות.

גמדונים היו מקפצים אליה ושואלים לשלומה, מזמינים אותה לסעוד איתם, סוסוני פלא היו מטיילים איתה, פיות מלטפות, אוהבות, שוזרות פרחים לשערה. היה לה ארנב אחד שם שאהבה במיוחד, יכלה לשחק איתו שעות במחבואים, להתכרבל איתו.

כל כך אהבה ללכת לשם.

כשהייתה חוזרת הביתה הייתה מוצאת את עצמה תמיד בסופו של דבר זרוקה על הרצפה המטונפת, מלאת צעקות ורגשות כואבים מכל כיוון.

בבצפר הלך זין, באמת שכלום לא הסתדר, ובבית אבא הרביץ במקרה הטוב.

העיניים הכבויות השחורות שלה, השרופות, תמיד חיפשו ולא מצאו דבר- כי לא היו שייכות לשם. במחבוא שלה תמיד היו הופכות זוהרות ומלאות חיים, בורקות.

הייתה מתנתקת מהכל ועפה לשם. גם כשכבר לא היה תקציב.

גם כשהמחט כבר הייתה מזוהמת וחדשה לא הייתה, גם כשכבר כמעט לא מצאה את הוריד.

מזריקה עוד מנה, מצמיחה כנפיים בעדנה,

ופורשת...

אולי יום אחד אני אערוך.. [כן בטח, כמו שאמרתי שאעשה לכל הקודמים שיצאו גרוע. ><]