אני חושבת שבמידה מסויימת קצת נמאס לי לחפור בעבר.
אני במין נקודה כזאת בחיים שאפשר לתקוע את הראש בחול, לקחת נשימה עמוקה ולהכניס את הראש מתחת למים- לראות כל מה שמסביבי שקוף בדממה עמוקה, ולא לראות דבר מעבר.
אני כאן, ויש לי כמה חודשים להעביר בנקודה הזאת. הנקודה שלא חושבים, רק חיים וזורמים את הרגע.
אנשים אחרים אולי היו רואים דווקא בנקודה הזאת זמן לעצור ולחשוב, לתהות [ולזבל] על משמעות החיים, לתכנן את העתיד.
אבל אני? לי נמאס.
אני מרגישה את כל החיים שלי אני מעבירה בלהסתכל בכמיהה על העבר, בלנתח אותו לעומק וביסודיות, בלמצוץ ממנו את ההוויה שלו.
דווקא עכשיו, בנקודה בה הכל ארעי אצלי בחיים ועד הגיוס- המסגרת הקשה מכולן, כך אומרים- עד אז יש לי זמן ויכולת להתפרק ולאסוף את עצמי מחדש, ללמוד את עצמי מחדש, ואני לא עושה את זה.
בגלל זה לא כתבתי פוסט שנה חדשה וסיכום שנה. הרי כל שנה אני כותבת מחדש את התגליות שלי מהשנה האחרונה וכמה התבגרתי וכמה איבדתי וכמה היה טוב או רע, וכל שנה מאחלת לעצמי את הדברים שאני יודעת שרק משאלות ואיחולים ישיגו לי בשנה הקרובה.
השנה לא.
לא מתכוונת לנתח ולבכות את מה שהיה, לא מתכוונת לבנות עולם של ציפיות שיתנפץ לרסיסים כשאחזור לקרוא אותו שוב בעוד כמה חודשים.
מכאן החיים ימשיכו איך שיתחשק לי.
ודווקא עכשיו כשאני כותבת מתחשק לי לעשות את זה, לחפור. לחטט. אבל די, כמה אפשר?
לא סיימתי גם את הפוסט הזה, אבל כמה זמן כבר אפשר להשאיר פוסטים כטיוטה?..
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
