פצעים ונשיקות

אני חושבת שהבנתי משהו הערב-

חסרה לי הקרבה. כל כך. יותר נכון להגיד, החום.

אולי זה מה שמשך אותי כל כך עם הג'ינג'ית בחמישי בעיר- הרי אני יודעת שאני לא מעוניינת בה או באופי שלה במיוחד. אבל הדרך בה היא הסתכלה עלי- מבט חודר עמוק לתוך העיניים, הקול הרך, הנשיקות על הלחי, תשומת הלב המיוחדת והמייחדת, הרצון הזה שבער בה- כל זה הרטיט אצלי משהו, גרם לי לרעוד קצת ולהתרגש כשהסתכלתי בה בחזרה. גרם לי להרגיש שאני רוצה אותה, מאוד.

זה בילבל אותי מאוד באותו הרגע, כי הרי אך לפני כמה דקות ריכלתי עליה עם חברים ועל כמה שאין לי כח אליה. ופתאום לראות את המבט הזה שלה ולהרגיש אותו ננעץ בי ומרעיד אותי, מושך אותי אליה. איזו אופוריה הוצפתי פתאום, כאילו הוזרקו לי מלא אנדרופינים. [או איך שלא קוראים לזה...]

ופתאום הערב, שוב, רק שונה מאוד. הלכתי עם ליאור לקניון ולאחר -סיפור ארוך- מצאנו את עצמנו ביומולדת 18 של אביטל בבית שלה. [ וכאן המקום להזכיר- מזלטוב טשקי!!!!!!]

לא קרה שום דבר מיוחד [חוץ מזה שהיה לי ממש ממש טוב לראות שוב את כולם, הם החזירו לי קצת צלם של עצמי], אבל היה רגע אחד שהדר ניסתה להתמקם ונישענה לי על הרגליים. סתם נשענה, כשאני יושבת על הרצפה עם הגב למעקה המרפסת והיא על הרגליים המקופלות שלי.

ופתאום כמהתי כל כך למשהו שאפילו לא היה שם, למין קירבה מתוקה תמימה כזאת שבין בני זוג, קרבה שיש לעיתים גם בין חברים מאוד אוהבים.

מהסוג שאפשר להישען זה על זה, מהסוג שאפשר ללכת יד ביד ברחוב ולהתרגש מזה, מהסוג שאפשר להתכרבל ביחד ולא לרצות לצאת מהתנוחה הזאת לעולם.

כנראה שזה מאוד חסר לי לאחרונה ופשוט לא הבנתי במה הרצון הזה לקשר מתבטא. זו לא הג'ינג'ית, זה כל מה שהיא שידרה שהיה לי בוער באותו הרגע. וזו ממש אבל ממש לא הדר, זו רק הנעימות והביטחון שהשרתה.

אני רוצה קשר חורפי, חמים ומתוק כזה.... מהסוג שבעצם מעולם לא באמת זכיתי שיהיה לי, כמה זה חבל.

אני תמיד מרגישה מלאת ניסיון צורב מהחיים האלה ורק לפעמים נזכרת שבעצם מעולם לא חוויתי על בשרי קשר של יותר מחודשיים- ולא אחד דו צדדי ואמיתי, מוחשי. כמה משונה.

בכל אופן אני רוצה משהו מתוק שכזה ואין לי כח לחפש.

כנראה שאני בתקופה קרה מאוד עכשיו, כשחושבים על זה. אני מנוכרת מעצמי, לא מחוברת לתחושות הפנימיות. זורמת עם מה שיש ומנסה להינות. קשה לי להסביר את זה, אבל אני מרגישה קצת כמו מור או יוחאי בתקופה הזאת. מין תקופה שאתה חי שטוח וריק, חי כדי לעשות כסף [במקרה שלי] ואז לצאת לבזבז אותו על הנאות קטנות בעיר או סתם כך. לא תקופה עם משמעות עמוקה וחיפוש. ואולי זה מה שגורם לי להרגיש לבד קצת פתאום, וקר.

למרות שלא רע לי.

קשה לי להסביר.

ובצורה מוזרה, אני מתגעגעת לשאולי. לאו דווקא בהקשר הזה, אבל אני חושבת שפתאום לא כואב לי לראות אותו. זה כאילו... לא סלחתי או משהו, אבל פשוט עבר כל כך הרבה זמן מאז ואני כבר לא מרגישה את זה שוב. כאילו עברו כמה גילגולי חיים מאז, ואין קשר היום בינו לבין מה שקרה. אני רוצה לשכוח מזה ולנסות לדבר איתו שוב, אולי לסגור קצת פערים. רק לדבר, קצת כמו פעם, אבל כל כך אחרת. התבגרנו.

ועוד הגיג קטן מהערב- האנשים האלו, האנשים שאני מסוגלת להסתכל בהם ולהגיד "אם הכל היה הולך בינינו כמו שצריך, יכולתי בהחלט לראות אותנו מתחתנים/ות בעתיד"- אלו האנשים שמהם אני צריכה להיזהר. הם אלו שהורסים אותי תמיד בסופו של דבר.

לילה טוב..