פצעים ונשיקות

ואין לי ממש מה לעשות איתו.

הבנות מהעבודה היו פה והכנתי איזה 5 רולים, וכל אחת אכלה בערך חצי רול. ואני נישנשתי שוקולד בצד כי כצפוי לא התחשק לי סושי אחרי כל העבודה.

האמת? כשפינטזתי על הערב הזה דימיינתי אותו קצת אחרת, אבל בסופו של דבר כן התרחש כל מה שהיה צפוי מראש שיקרה.

הן באו, נדהמו מהבית והיו קצת שוקיסטיות איזה חצי שעה, ואז אחרי שהתמקמנו למטה ועברנו חזרה למעלה בגלל היתושים הן התחילו לדבר על עבודה.

כלומר, סבטה דיברה המון על עבודה ואלינור הכנינסה כמה משפטים מידי פעם, מעירה ומאירה על העניין המקוטר.

לא שלא היה כיף- היה ממש כיף וממש שמחתי שהן באו. :)

אבל חבל לי שזה לא היה קצת יותר... אישי כזה. אני רוצה להכיר אותן יותר מקרוב איכשהו... טוב נו, לפחות את אלינור. סבט מדברת הרבה על עצמה ועל שי, או לפחות מספיק כדי שאני אדע ואתעניין. בסה"כ שתינו יושבות לנו לבד במשרד כל היום וכשכבר מדברים זה באמת עלינו. אבל אלינור.. היא כמו חידה לא פתורה, היא מסקרנת אותי ודווקא בגלל שזה כאילו לא הכי בסדר לשאול על החיים הפרטיים שלה- הרי היא הייתה הביג בוס עד לפני כמה זמן, והיא מבוגרת ממני בהרבה- דווקא זה מה שמושך אותי.

אבל לא, דיברנו על עבודה ולא על עצמנו. וכשאני מדברת על עצמי, למשל [טוב נו, כמעט תמיד] על הצבא- היא כמעט ולא נפתחת ומספרת משהו בחזרה, כלומר לא מגיבה כמו אדם נורמאלי שמגיב לטקטיקה שלי לדובב אנשים. הטריק התת מודעי הזה של "אשתף אותך ותשתף אותי בחזרה" לא עובד עליה משהו, זה קרה רק כשבכיתי פעם אחת על מור ורק אז היא פלטה משהו על האקסית הראשונה.. ונסגרה שוב.

im intrested.

קיצור. היה כיף, חבל שהן לא נשארו עוד קצת ואני מתה לעשות משהו דומה שוב.

כי עכשיו... בצורה ממש מוזרה, אני מרגישה ריקנות נוראית בתוכי, אחרי שהן הלכו.