פצעים ונשיקות

מה שכן, עכשיו אני גוססת מעייפות.

אחרי שנשאר מלא סושי מור הגיבה לי על הסטטוס ואיכשהו הגענו לזה שהיא תבוא לאכול, כמה לא צפוי.

אז היא באה לאכול, והדהימה אותי בכך שהצליחה לגמור איזה שלושה רולים כאילו כלום. :S פשוט את כל הצלחת. והבוקר אמא כעסה שלא השארתי, אבל הייתי קצת המומה מכדי לעצור אותה, פשוט לא ציפיתי שהיא תסיים את זה.

אניווי, ישבנו בסוכה ואז עלינו לשבת בחדר שלי ופשוט... דיברנו. היא באה בערך ב11 וחצי,

ובשלוש בלילה היא עדיין הייתה על המיטה שלי, עדיין מדברות. זה הרגיש ממש טוב פשוט לשחנ"ש, מה שבכל החודשים האחרונים והארוכים האלו לא הצלחנו לעשות כראוי כי תמיד היה את הקטע המיני ברקע. ואתמול אני לא יכולה להגיד שלא היה מתח, אבל רוב הזמן התעלמנו ממנו באלגנטיות.

וכל הזמן קצת פחדתי שהיא תקום ותגיד שהיא הולכת, אבל השעות נקפו והיא לא נראתה כמתכננת או מעוניינת לעזוב.

וככל שחלף הזמן השתחררנו- או בעצם הפלנו את עצמנו בכוח למלכודת- קצת יותר, וחפרנו על החרמנות הבלתי נסבלת,

ככה שזה לא יכל אלא להוביל לכל מה שקרה עם השוקולד אח"כ. [נשאר לי שוקולד מהפונדו ואני מוכנה להישבע שהקרם נוגט הזה מוצף בהורמונים.]

באופן כללי אגיד שאני לא מצטערת כי היה מדהים, אבל אולי עכשיו אחרי מה שקרה יהיה לנו שוב קצת קשה פשוט לשבת ולדבר.

אני גם מפחדת שככל שנשב ונדבר יותר בלי סקס נתקרב יותר כמו שרצינו לעשות כשהתחלנו שוב לצאת, ואז אולי אתחיל לפתח ציפיות שהנה זה סוף סוף עובד אבל היא כבר תהיה הרחק משם... היא כבר עכשיו בטח הרחק משם.

בכל אופן עכשיו אני עייפה מאוד [הגיוני, הלכתי לישון ב5 וחצי בבוקר ><] ועוד מעט הולכת לפגוש את נדב ואבי וטשה, ומקווה שהם מתכננים לשלם לי כשאגור שם..

נ.ב. שמוץ הלך. ואני לא רוצה לחפור על זה כאן, כי נמאס לי לספר על כלבים מתים.

עריכה:

יש לי מפתחות ודירה, ולא משלמים לי עליה, אבל מילא... זו חוויה. :)