פצעים ונשיקות

מילה במילה.

נכנסת להתקלח לפני הדייט, ונזכרת בחיוך נבוך איך הפשטת והכנסת אותי לאותה המקלחת ממש. מסתבנת ומתבשמת בקהות חושים, חוזרת על הנוהל כמתוך שגרה של לפני-דייטים ונזכרת איך חפפת בעדינות.

יוצאת ומושיטה יד למגבת תוך כדי טיפטוף מים על הרצפה ונזכרת שאך לפני כמה שעות היינו שקועות בה בכל מהותנו.

מתאפרת, מתלבשת ומתארגנת... הכל כל כך מוכר, כל הטקס הזה שחוזר על עצמו, וכל כך מנוכר.

יצאנו לדייט, אני ואלעד, וכמו תמיד כלום לא השתנה.

הרגשתי שהוא ידיד וחבר קרוב, וכמו שאמרתי למאיה- כשחשבתי על "מתי הוא ינשק אותי" זה לא היה בכמיהה והתרגשות, אלא פשוט המתנה סקרנית קמעה, אולי קצת מתוחה, למשהו שעתיד לבוא. לא התרגשתי כשתימרן את עצמו והתקרב אלי לאיטו תוך כדי רביצה סתמית על הדשא, כאילו לא ממש במכוון. כשברכו נגעה בשלי בשלב מסויים עבר לי בראש רק "אה, נכון. ככה זה בדייטים."

שמחתי קצת להיות איתו שם, וקצת התאכזבתי כי בשבילו או יותר נכון בגללו נאלצתי לעזוב את מעגל החברים שלי.

לא הייתה את ההתרגשות הניצתת עמוק בבטן בדייטים ראשונים, ואולי אני פנטזיונרית ולא באמת צריכים להרגיש דבר כזה בכל דייט ראשון אבל אני כן מאמינה שצריך להיות בסיס למשיכה כשמתחילים קשר, וזה היה חסר לי. הרגשתי כמו קרח לידו.. פשוט חסרת תחושה.

אני לא יודעת אם זה משהו שאני צריכה ויכולה לעבוד עליו, כלומר אם אני אמורה להמשיך לצאת איתו ולעבוד תוך כדי על היחס שלי לבנים ולקשר.. אם לנסות להתגבר על ה"מכשול" הזה שכביכול עומד בדרכי ומונע ממני להיותסטרייטית... או שעלי פשוט להשלים עם העובדה המרה שסטרייטית כבר לא אהיה, ולהמשיך הלאה זה הפתרון ההגיוני.

יכול להיות שיש גם דרך ביניים קטנה שאמורה להקל עלי- שלאלעד פשוט אני לא נמשכת. טבעי. זה קורה.

אבל הדרך הזאת קצת מגעילה אותי כי במבט על עצמי אני שוב רואה כמה אני פשוט מתקשה לקבל את עצמי וכמה מנסה להמשיך ולהיות סטרייטית, וכבר לא יודעת בשביל מי; אם בשביל ההורים שלי, אם בשבילי, אם בשביל הילדה שהייתי פעם, אם בשביל שאולי או הפסיכו' או בשביל המשפחה שיכולה להיות לי.

אני חושבת שכאן פשוט אקח שוב נשימה, אתארגן קצת ואזכיר לעצמי שזה בסדר, לפעמים מותר לי גם לסמוך על תחושות הבטן ואני בטח ובטח שלא צריכה לצאת עם אדם שלא קל לי איתו. או שלא כזה בטח? אולי אני רק מוותרת לעצמי וצריכה להילחם?

אני לא יודעת מה אני עושה!!

אולי פשוט אברח ממנו, כרגיל,  ואמשיך לחפש אדם שירגש אותי ויעשה לי טוב ולא משנה אם זה בן או בת.

הלכנו למסיבה אתמול אחרי הדייט, ורציתי... בנות.

הייתי קצת שיכורה וממש רציתי למזמז כמה כאלו שהיו שם. ישבתי על הספה באיזה קטע וראיתי מולי את דפנה ודנה רוקדות בהתלהבות אמיתית ובכזו חושניות, ופשוט חשבתי לי- "וואו, כמה שזה יפה". הן פשוט הקסימו אותי.

ומתישהו עמדתי על המדרגות ודנה עברה לידה ונתנה לי נשיקה קטנה על השפתיים, ממש בקטנה, וכל מה שרציתי אח"כ היה לרדוף אחריה, לקחת אותה לאיזה חדר בקומה מעל ולהתנשק איתה חצי מהלילה. אבל אלעד.

אולי כשאאזור אומץ להיפרד ממנו [לא הייתי מסוגלת הבוקר, ותקראו לזה ניצול אבל גםלא יכולתי כי הוא הקפיץ אותי לעבודה... רק 10 דקות נסיעה אבל בכל זאת..] - אולי אז אמצא אותה בפייסבוק ואתחיל משהו.

או הג'ינג'ית, אני רוצה אותה כבר כמה זמן.

ולא מור.

אקיצר מסיבה מוזרה, אבל האלכוהול היה נחמד. אה, ואני ממש שונאתאת גלעד, הוא נמרח עלי ברמות לא תקינות כל הלילה. כולל לשים לי יד על התחת. תשמע בנאדם, זה שאני שיכורה וראית אותי מנשקת את אלעד וגם כמה בנות לא אומר שאני זונה, אלו פשוט כמה צירופי מקרים קטנים. אני לא כמו הילדה הזאת שנתנה שם לכל אחד שרוצה, יש לי גבולות ואתה גם דוחה למדי, אגב. אז באק אוף מי, סוטה. :)

ברצלונה עוד יומיים ואני כבר עברתי את השלב בו אני לא יכולה לחכות, אני פשוט רוצה שיגיע כבר וזהו. ואח"כ רק לגור לבד או בעצם עם חברים, ולנסות להנות ממה שיש.

עריכה:

אני עוברת עכשיו על פוסטים ישנים, ומצחיק מאוד שנתקלתי בזה [החלק השני של הפוסט] דווקא עכשיו, כשאני כמעט ומשלימה את זה... [רק שאני אקום מוקדם לעבודה ואין לי קשר פה, אבל בקטנה. גם ככה אני ומאיו זוג נשוי.]