פצעים ונשיקות

היא מושכת קדימה ואני נשרכת אחריה,

פעמים מנסה להדביק את קצבה ופעמים נאלצת למשוך אותה בעצמי כדי שתלך היא במסלול שאבחר ותעמוד בקצבי שלי.

היא מתבוננת על העולם בעיניים גדולות, והעיקר- מריחה אותו. טועמת אותו באפה, לומדת אותו ואת סיפוריו הקטנים על מגוון חושיה.

ואני, מאחוריה, לצידה, לידה; לומדת אותה כאשר היא לומדת, מתקרבת לאיטי כדי שלא תיבהל ותסתגר, תחשוף עלי שיניה בהבעת משטמה.

מידי פעם הרצועה מתהדקת והיא מנסה להתקדם בעוד אני נטועה בעומדי,

מסרבת להיענות לתחינתה האילמת.

כן, אני כובלת אותה אלי ברצועה כדי שלא תברח לי, הכלבה.

תברח כמו שכל הקודמות ברחו, כל האקסיות שאהבתי וגם אלו שלא היו אקסיות, אלו שנשמטו והחליקו לי מבין האצבעות,

אלו שלא הצלחתי להחזיק קרוב אלי.

כנראה כי אליהן התקרבתי מהר מידי, או לאט מידי, או שפשוט כמהו לדבר מה שאיננו אני.

כמו שלפעמים היא מעיזה לחשוף בפני את כמיהתה, ואת דחייתה כלפי.

בכל מפגש מחדש, לוקח לה זמן עד שמתרגלת אלי ולומדת להכיר בנוכחותי כמקובלת ולא כזרה ואויבת.

ברגעים כאלו אני מפחדת שתשכח, שתאבד את העשתונות, שתתנפל עלי, תמוטט ותחרב את האמון המועט שהצלחתי להפיק ולבנות ביחסים איתה.

אבל אני מצליחה להרגיע אותה, לא מביטה לה בעיניים זמן ממושך מידי, מנחמת ואוהבת אך בו בזמן גם תקיפה וחריפה, כדי שלא תשכח מי אני ולא תחשוב אותי לרכרוכית; כדי שלא אהיה נחותה ונואשת ממנה, ובכך אחרוץ את דיני לרע.

היא מושכת קדימה ואני נשרכת אחריה, אוחזת חזק ברצועה,

מוציאה את הכלבה לטיול...