פצעים ונשיקות

בקיץ בו סיימתי י"ב חזרתי לעשן.

גם חרשתי את ניצנים, הייתי שם 3 פעמים באותו חודש, למרות ואולי בגלל האונס ההוא. לפנות הבוקר הראשון שלנו שם קמתי לפני כולם והלכתי לשירותים, לבד. הבחור ההוא לא יכל למצוא מטרה קלה יותר, ואני לא צעקתי. כשחזרתי עם שיער סתור ומי מלח על הפנים אף אחד לא חשב שאולי זה לא הים.

בקיץ ההוא התקיימתי כמעט ורק על סושי, מלווה בכמות נדיבה של סיגריות שנשפכו מהפאקטים.

כמובן שרזיתי, ועוד איך, אבל אחרי שליזי מתה חזרתי לאכול ובגדול. כל דבר. אפילו טחינה, ששנאתי. השמנתי שוב, ורזיתי שוב כשטסנו לאורגואי, אני והיא, כמו שתמיד תיכננו. המשקל שלי היה לא יציב באופן שהפתיע גם אותי.

מצאתי עבודה חדשה בתור קופאית בסופר ופוטרתי כשתפסו אותי עם הבאנג בחצר האחורית מאחורי הפחים. ממילא לא שמתי זין על העבודה קורעת התחת הזאת, אבל אהבתי לתת מוצרים פגומים לחתולים ששרצו בחוץ. ניחא.

במקום העבודה הזאת מצאתי עבודה במלון, ושודרגתי למדים חדשים וחיי חברת קריירה זוהרים. פרחתי בתקופה ההיא, עשיתי שופינג כל יום שני וחמישי והוצאתי את מעט הכסף שחסכתי לצבא. גם עישנתי יותר מתמיד, ואז הפסקתי פתאומית לשבועיים. פשוט כי ככה.

התחלתי ללמוד לפסיכומטרי, אבל התעייפתי מהר ודחיתי את המועד לעוד חצי שנה. במקום ללמוד הייתי לוקחת את האוטו מההורים ונוסעת לכל מקום, כל מקום רק כדי לחוות אותו.

נסעתי לים שוב, למסיבת רחוב בתלפיות, לבניאס והחצבני, לגילֹה, למסיבת טבע במצפה רמון, למצפה התת ימי באילת, להר הרצל לנשום את הדממה ולגלידה עם חברים.

דחו והקדימו לי את הגיוס שוב ושוב, ואני כבר התייאשתי. זרמתי עם מה שבא וחייתי את הרגע, בלי לתכנן יותר הלאה. הרי אולי יגייסו אותי מחר...

עברתי לגור בדירה של חברים שלא שילמו גרוש כדי לשמור להם עליה ועל החתולים,

אבל עשיתי שם כל כך הרבה מסיבות שזה פיצה על הכל. הייתי מתעוררת וגוררת את עצמי לעבודה טרוטת עיניים, והדבר היחיד שחיפה על המראה העייף היו הבגדים היקרים והמיותרים להחריד שרכשתי ללא הפסקה.

הוצאתי את הבוסית שלי לסושי, והזמנתי אותה לסיבובי שתיה נוספים למרות שהסף שלה נמוך. היא הייתה בת 32 ואני לא שמתי קצוץ. כשהשתכרה סוף סוף נישקתי אותה ובלי לשאול לקחתי אותה לדירה שלה וזיינתי לה את הצורה.

בבוקר היא העיפה לי כאפה ואז זיינה אותי בחזרה.

שבועיים אחר כך בלי החלטה מראש מצאתי טיסת צ'ארטר זולה ונסעתי לחרוש לבד את אירופה. ישנתי בבתים של אנשים נחמדים מאיזה אתר שמצאתי, ולפעמים גם ברכבת. הבוסית כמעט בכתה כשהודעתי שעוזבת, וסטרה לי שוב.

כמעט חודש לאחר מכן הצטרפה אלי ויחד עשינו את ברלין, פשוטו כמשמעו. היינו בכל מקום ושכבנו בכל מקום. על פסגת הר, מאחורי העוגב בכנסיה מתפוררת, בחדר במלון שלקחנו ליומיים במרכז העיר ובדירה שכוחת אל של נרקומן אחד.

בשבילה הפסקתי לעשן, והבאתי לה כל פרח שמצאתי ברחוב. התאהבנו עד הגג ובשבת בה חזרנו ונסענו לים סיפרתי לה על האונס.

רזיתי איתה שוב, פשוט לא ראיתי צורך לאכול את הרגשות יותר. עשיתי החלקה והתחלתי לקחת קורסים ברוסית כמו שתמיד חלמתי, אבל העיפו אותי מהכיתה אחרי שבועיים כי איחרתי ללא תקנה, ועברתי לקורס צרפתית שבו דווקא הלך לי מעולה והצטיינתי.

חזרתי לגור בבית אחרי כמה חודשים שלא הייתי; בחלקם השמירה על הדירה, חלק בחו"ל וקצת גרתי אצל הבוסית.

אמא ואבא התיאשו קצת אבל כשחזרתי לעבוד הם נרגעו. מצאתי שוב עבודה במלון בו עבדתי, במרכזיה, ובהפסקות הייתי גוררת את הבוסית להתחרמן מאחורי חדר האוכל של העובדים.

היא זרקה אותי לשלושה שבועות ויומיים כי היה לה קשה להיות עם ילדונת שקטנה ממנה בהפרש שכזה ועוד אחת שעובדת תחת מרותה, אבל מהר מאוד נשברה ולקחה אותי חזרה...

למרות ששוב חזרתי לעשן,

כמו בתחילת הקיץ בו סיימתי י"ב.

שבוע אח"כ התגייסתי.

הקטע הנ"ל נכתב ב28 ליוני האחרון...

או לפחות תחילתו, שכן את ההמשך כתבתי מידי פעם בקטעים מתמשכים של מוזה שלא הצליחה להתפרק.

זה טוב שיש פוסט טיוטתי שכזה, שכל פעם שצריך לכתוב ואין רעיון או איך פשוט חוזרים אליו וממשיכים אותו קצת בחוסר היגיון אבל בהנאה קטנה.

לא חשבתי שאשחרר אותו מתישהו כי הוא פשוט לא נגמר לי והמאת שגם עכשיו אני רוצה פשוט להמשיך ולהמשיך לכתוב אותו...

אבל במקביל כל הזמן פינטזתי על הדקה בה אסיים אותו סופכלסוף והוא יצא מדהים ואוכל לפרסם.

מדהים הוא לא יצא, וגם לא מגיע לשום נקודה ולא מוביל לשום דבר- סתם פוסט חסר משמעות.

אבל אני אוהבת להוציא מילים תחת האצבעות,

ואני חייבת חייבת חייבת לכתוב יותר.

אני קוראת עכשיו פוסטים של חברה וכל מה שבא לי זה לכתוב עשר פעמים ביום, כמו פעם, עד שיצא משהו יפה באמת מבין כל חסרי המשמעות הקטנים.

אבל עבודה, ואין לי זמן לזה.