יש לי יומולדת היום, יומולדת עברי.
זה האחד שתמיד חגגתי, וגם אם היו לי לבטים לגבי התאריך בשנה האחרונה ובקודמת לה- כנראה שלמרות הכל להיות דתל"שית לא אומר לעזוב לחלוטין את עולם הדת ואת היהדות,
ואת היומולדת העברי אני עדיין חוגגת יותר מאת הלועזי.. כי כך זה נטבע בי.
יש לי יומולדת, ואני קצת בודדה.
אני יודעת, זה רק יומולדת. זה לא איזה יום מיוחד להפליא שבו פתאום כל העולם אוהב אותך והכל מושלם- או לפחות זה לא כך מאז האגדות שהאכילו אותי כשהייתי קטנה. הרי תמיד ייחסו חשיבות ליום הולדתי בבית, תמיד חגגנו יפה לכולנו עם עוגה ונרות ומתנות מכל המשפחה.
כך שטבעי שאני מתרגשת לקראת יום ההולדת, וקצת טבעי שאני רגילה שגם הסביבה קצת נרגשת איתי...
אבל עכשיו כשאני גרה כמעט לבד ועובדת לבד במשרד [ואפילו סבט לא נמצאת כאן איתי הבוקר- היא אצל הרופא]... לא יודעת, אני מרגישה טיפה לבד.
וזה הגיוני שאף אחד לא דופק פה סצנות לכבודי: אני עצמי הרי לא כל כך נפעמת בימי הולדת של אחרים. נכון שלחברים הקרובים אני תמיד משתדלת לקנות משהו ואני תמיד מתרגשת ומופתעת מזה שהם גדלו "פתאום", אבל זה רק כי זו אני..
לא הרבה אנשים חולים ימי הולדת כמוני..
לא ברור לי מה הנקודה שלי, אם אחרי הכל זה הגיוני שאף אחד לא עושה משהו מרשים.
אבל הייתי שמחה אם היה לי בוקר טיפה יותר סוער, לפחות טיפה,
כי בינתיים הדבר הכי מסעיר שקרה היום היה שקמתי וגיליתי שהג'ינג'ית שכחה את האש מתחת לאורז והיא דלקה כל הערב והלילה.
לא משו.
"לא כל כך יפה, ולא בת 16...
אבל יודעת משהו על העולם הזה."