פצעים ונשיקות

אז כרגעמשעמם וסבטה לא פה וסיימתי[!] את כל העבודה שהיא השאירה לי, ככה שאני גם מכסה לעצמי את התחת למרות שאני יושבת וכותבת.

אלינור הרגע הייתי פה ואמרה מזלטוב, חייכה ושאלה איך זה והכל. אמרתי שקצת לבד והיא נראתה עצובה בשבילי, אבל כרגיל זה לא התפתח לשחנ"ש.

אני חושבת שאולי אלו ההורמונים של לפני מחזור, או חוסר שינה, ואולי זה רק שכל כך ציפיתי ליום הזה ועכשיו כשהגיע וכלום לא השתנה אני מרגישה כזו ריקנות נוראית ואכזבה;

אבל אני מתגעגעת הביתה וקצת רוצה לשבת ולבכות פה, ולו רק כדי שכשאלינור תעבור שוב היא תמצא אותי בוכה ותסגור שוב את דלת המשרד כדי לדבר איתי באמת.

אני רק רוצה קצת למרר על זה שכלום לא השתנה, זה הכל...

היום המיוחד שלי הגיע וחולף לו לאיטו,

ואני מרגישה יותר מתמיד נטולת חברים שבאמת אכפת להם, נטולת קשר, נטולת... שמחה.

הם היו אמורים לבוא אתמול, כל הגייז שהזמנתי, ואפילו כתבתי להם בהודעה ששלחתי שיש לי יומולדת שתהיה הרמת כוסית. מי בא?

אף אחד, לעזאזל.

הג'ינג'ית [שדווקא לה מכולם לא שלחתי את ההודעה] ומאיה, שגם ככה גרה שם.

הכוסית שהורמה הייתה בסופו של דבר רק כוסית פיג' מסכנה שמאיה שתתה לבד, ואני קצת טחנתי רגשות על אוכל.

אני מאוכזבת מכולם, כל מי שאמור להיות "החברים שלי" אבל לא טרחו להופיע בשבילי גם כשהזכרתי וביקשתי שוב ושוב.

אז כרגע אני יושבת במשרד וטוחנת את השוקולד שהבאתי לחלק לכולם.

אני עצבנית.

משעשע, כי אם לא היה לי יומולדת היום בטח הייתי במצברוח ממש טוב- פשוט לא הייתי מצפה לשום דבר מיוחד... והרי היום הזה דווקא לא רע.

אולי אני צריכה להתעודד קצת וזהו.

היום בערב סרטים וקצת glee שסופסוף התחלתי לראות, המון כתיבה [והשבה למכתב של רחל"צ], קריאה אם ארצה ומנוחה. בלי לצאתולחזור מאוחר רק כי התחשק לראות עיר ולחטוף סושי בדרך, די.

למשל, הפלאפון שלי.

יש לי צילצולים שנוים למאיה, ליאור, מור, דניאל [רק כי יש לה שיר מסויים בראש שלי] ולכל השאר אותו צילצול.

ככה שכשהטלפון מצלצל אני לא קופצת וחושבת ש"אולי זו היא!", אני יודעת בדיוק מתי ואם היא מתקשרת או אם זה קוקי שהולך לחפור, או אם זו מאיה שזה בערך כמו לקבל שיחה מהבית כי אנחנו כאלה זוג נשוי שתמיד אנחנו ביחד ויודעות את הלו"ז של השניה. [לא הבית בית, אלא... נו. כמו של זג נשוי, בקיצור.]

ואם במקרה הטלפון מצלצל סתם ככה אני מניחה שזה מישהו זר, ואם בסוף מסתבר שזו כן מישהי שמאוד חשובה לי או משהו- זה כבר משמח ומפתיע...

בקיצור, פשוט אסור לי לצפות לכלום ואני אהיה בסדר.

או שכדאי לי לשמור על קשר יותר עם חברים נוספים ואז ארגיש פחות נטושה.

[למרות שאני סתם קצת פולניה, אתמול כשהחלפתי סטטוס ל"18" בפייסבוק לפחות 13 אנשים עשו לייק, ועוד כמה הגיבו..]

עם טשה אני מרגישה לפעמים קצת כמו ב"מישהו לרוץ איתו", כשאסף מסתובב עם הכלבה ופתאום כל הזרים ברחוב מתחילים להזהיר אותו שיברח או לרדוף אחריו.

אנשים ברחוב מכירים אותה כשאני מוציאה אותה בבוקר לטיול.. ואותי לא.

איזה הומלס אחד מהפארק אמר לי "רגע, זו טשה?" וכשעניתי בחיוב הוא שאל "ואיפה הדוקטור?", או האשה ההיא שהוציאה גם היא את הכלבים שלה וכשעברה במדרכה ממול קראה בשמחה "טשה!" ומיצמצה לכיוונה בשפתיים עם חיוך. כל מיני כאלה. זה ממש נחמד בצורה מוזרה.

ואני חייבת להפסיק לכתוב ולהתקשר לסבטה, למרות שאין לי כח לכלום.

אולי אחזור הביתה היום, או שאחכה למחר?