פצעים ונשיקות

חזרתי הביתה היום לקצת זמן, כדי שיחגגו לי יומולדת.

היה פונדו גבינות מהממם שאמא ויהודה הכינו, וסבא וסבתא הביאו קצת כסף, והיו עוגות וחטיפים וכל השאר. ואני כל כך אוהבת את המשפחה שלי.

רננה ואחינועם הביאו לי את מה שהצלחתי לגרום לעצמי להגיד שאני רוצה; הן עברו בללין והביאו לי חמאת גוף מדהימה, שמן מסאז'ים [ענק!] ומין תרסיס מוזר כזה שנקרא "מי גוף" [לא נשמע מלבב, מה?] ואמורים להתיז אותו כדי להתרענן... הוא בריח תות חלב. ידעתם שיש דבר כזה תות חלב?

זה נשמע כמו... אני לא מצליחה להיזכר מה, אבל יש איזה ספר שבו ממציאים שמות של דברים מוזרים כאלה.

משומה קופץ לי קרשינדו לראש.

טוב, לא משנה. אני סוטה מהנושא, אם לא בכלל.

אז הביאו לי מתנות מגניבות. ו... אממ.

היום בעבודה כל הזמן היתי על סף דמעות כשנזכרתי בבית.

למה? כי התרגשתי. כי התגעגעתי אליהם. כי הבנתי כמה אנחנו אוהבים אחד את השני וכמה בטח כשאחזור הביתה אחבק את אמא חזק ולא ארפה עד שהיא תבין שאני באמת צריכה את זה.

האמת היא שחיבקתי אותה ככה רק כשעמדתי לצאת שוב [וכמה שרציתי להישאר ולהעמיד פנים שאני עדיין גרה שם רק לעוד טיפה זמן], וזה היה הדדי למדי. היא גם חיבקה אותי שוב ושוב, בין קופסאת אוכל אחת לשניה שדחפה לי בכח. הזכרתי את זה שאין לי ממש מה לאכול ושהסופר בטח נורא רחוק והמכולת קרובה והמשכורת שלי דלה,

והיא הוציאה את כל הפולניות שאגרה לי בשבוע האחרו ודחפה לי קצת אוכל. אחח, איזה כיף.

יש לי עוד קורנפלקס וקצת פשטידת ברוקולי ופריכיות ועוגיות מלוחות שהבאתי למאיה שיהיה לה בבוקר כי אני אפילו לא אוהבת,

והיא בכלל לא ישנה פה הלילה. היא חזרה הביתה לישון שם,

כי היא יכולה להרשות לעצמה את זה..

[עכשיו תורי לצאת פולניה P: ]

האמת היא שעכשיו אני טיפה יותר מעודדת אבל קודם כשהתחלתי לכתוב רציתי לבכות סופסוף.

יש לי בכי בבטן וברור לי שבימים הקרובים הוא יתפרץ, ועצוב שכל זה רק כי אני בת 18. אם זה לא הPMS כמובן.

יותר משאני רוצה ממש, זה פשוט דורש שאשב פה ואבכה לי קצת על הכל ואתנחם רק בכלבה שעד לפני כמה ימים הייתה זרה ועוינת.

להתנחם בפרווה של כלב זה אולי הדבר הכי נחמד שיש, כשצריך.

בכל אופן, אני רוצה להתקשר לאלינור ולבכות לה ולהתקשר למור ולצרוח עליה ולהצביע באצבע מאשימה ובעיניים קרועות משנאה וזעם על כל אחד ואחד מהחברים שאיכזבו אותי ביום ההולדת שלי, אלו שגרמו לי להרגיש כל כך זבל.

אני לא מבינה למה כל כך קשה לי לנסות להתנחם בדברים הטובים והקטנים,

כמו זה שאנשים כמו שי ופרנסין סימסו לי, ואיתם אני אפילו לא מדברת בדר"כ. כמו זה שאחרי שדיברתי עם יעל אתמול כשהרגשתי חרא בעבודה היא כנראה סיפרה לכל הדוסות שהיו לידה כי מאוחר יותר קיבלתי מבול של אסמסים מכולן. כמו זה שיש לי מתנות עכשיו ושאני פאקינ חוקית כמו שחלמתי כל השנתיים האחרונות להיות כבר,

כמו זה שלא רע לי בסה"כ.

או שכן, כי אתמול בעבודה סבטה ושרה דיברו על זה שאם לאנשים לא טוב בחיים והם מרגישים חרא זה כנראה כי יש להם משהו לא טוב בחיים, זה לא יכול להיות סתם המצברוח. הם חייבים לשנות משהו. ואני רואה א זה כעובדה על סבטה, אני רואה שרוב הזמן כשלא מעצבנים אותה בעבודה ואין לי על מה להתלונן בחיים- היא שמחה. ואני גם רוצה.

ואולי זה אומר שאני צריכה להתפטר קצת, אולי זה אומר שאני צריכה להשיג חברים חדשים כי הנוכחיים מבאסים תתחת כבר שנה,

אולי זה אומר שכשאצא מהדירה המסריחה הזאת [פשוטו כמשמעו, עדי שרפה את האורז והריח לא עוזב] ארגיש נפלא שוב כי כל מה שחסר לי זה החמימות של הבית ולהרגיש הילדה הקטנה שלהם שוב.

בקיצור, קצת רע לי אבל אני רוצה שיהיה טוב שוב ואני מקווה שזה רק עניין של זמן ושל גישה, ושזה באמת יעבור עוד מעט.

ככה או ככה התעייפתי קצת מהכל.

אני הולכת להביא לי משהו לנשנש, ולראות איזה שניים שלושה פרקים של גלי לפני שאתקלח ואעוף למיטה.

ויהיה טוב, אני יודעת שחייב להיות.

יהיה טוב.

:)