פצעים ונשיקות

28.1.11

"...ואני צריכה כאן משהו שיחזיר אותי לעצמי, משהו שיחזיר לי טיפה ממני, ולא מוצאת. צריכה לכתוב- לכתוב כלכך הרבה שאין מנוח, והרשימות בפלאפון לא מספקות את השטף שהיה פורץ בבלוג. אני צריכה לצייר, לנגן, לקרוא, להתעסק במשהו שמחזיר אותי...

ומרוב כלום, אני פשוט הולכת לישון. לפחות החלומות שלי הם לחלוטין אני, גם אם הם על הצבא. הם המציאות שלי מסוננת לפי משהו שבא ממני, וזה מה שחשוב.

אני רוצה לדבר עם קארין על בנות, רוצה להתחתן עם המפקדת, רוצה להתקשר למור ולעוד עשרות אנשים שאיבדתי איתם קשר ומגע...

אני כאן ולא נושמת, צלם ריק של עצמי, מנותק מכל מה שהייתי פעם. מנותק ובודד.

ואולי אני אוהבת את הלבד הזה, אולי אני גם צריכה אותו במקום מסויים, אבל אף זאב בודד לא מתחיל את הבדידות שלו מרצון.. תאמינו לי.

ומי יודע כמה חודשים הוא עוד יוכל לשרוד לבד?"

12.2.11

"שבת בבוקר, 05:59, והעולם כחול, קר ודומם.

מלבד צעדי נשמעים רק קולות הציפורים ששרות בפול ווליום. עירפולי אדים בוקעים מפי בכל נשימה, והעולם מיטשטש ומתמזג בגוני דימדומי השחר אל מול עיני.

זו השעה השקטה הזו בה אין נפש חיה ערה, זו בה הכוכבים והירח כבר הלכו לישון והשמש טרם השכימה.

אני אחרי גלאם מטורף, מסריחה מסיגריות וכפות רגלי הדואבות בוערות מריקודים של לילה שלם. הטעם שלה עוד בפה שלי ועל עורי, החיוך שלה עוד צרוב אל מול עיניי.

עם בוקר כזה מושלם, מי צריך שעות שינה?"

אין לי הרבה זמן לכתוב כשאני בבית, וגם כשיש אין רצון וכח. וכשיש גם את זה וג את זה, לא יוצא כלום. יש מה לכתוב, והרבה, הרי הקטע מעל מוכיח שאני נחנקת שם מרוב חומר לכתיבה, אבל בבית הכל כאילו מתנקז ונעלם. אני יושבת ובוהה בצג, והמקלדת לא זורמת לי.

אני חושבת שאיאלץ ללמוד להשלים עם זה או לחזור לכתוב במחברות אם אי פעם יהיו לי כמה דקות של מנוחה טהורה לעשות את זה שם. אולי בשבת הקרובה, כי אני ממילא סוגרת.

היה לי כיף איתה וכרגע אני קצת מתוסכלת. כי אין לי מושג איך זה ימשיך מכאן, אם בכלל זה יתפתח, ומה אני עושה מכאן והלאה. אם להתקשר מחר או לא לדחוק בה, אם להתקשר בוולנטיין שיוצא עוד יומיים [קיבינימאט] ואם בכלל לקשר אותנו לתאריך הזה. אם להתקשר נחשב הצקה או משהו שראוי לעשות, אם היא רוצה שאדבר איתה בכלל, אם זה היה סטוץ מבחינתה או התחלה של משהו, אם היא מבולבלת לא פחות ממני ואפילו יותר... אם אני מבלבלת אותה בעצמי ואם כל הלבטים האלה עוברים גם לה בראש.

אני רק יודעת שהיא הייתה יפהפיה אתמול וכשהייתי איתה וראיתי את מור מתנשקת לי מול העיניים עם אמילי, זה לא הכאיב לי. וזה אומר המון. המון.

אני יודעת שאני רוצה. רוצה להמשיך מפה, רוצה להיות איתה כמו בנאדם ולשם שינוי פעם להרגיש מה זה קשר נכון באמת. רוצה שזה יבוא משתינו, שלא יהיה שוב חד צדדי, שלא יגמר לי מהר מידי ושלא ארגיש צורך לגמור אותו ולהיפרד. לא רוצה לרצות לנתק אותה מהחיים שלי, ולא רוצה שהיא תיבהל ותסנן או תנתק אותי.

רוצה את הקשרים האלה של פעם, המתוקים, שמתחילים בהיסוס ובהחלפת מבטים גנובים, נבוכים,

רוצה לראות אותה ושהלב שלי יימס, שהדופק שלי יזנק לשיאים חדשים ושהפרפרים בבטן יפרצו במחולות ודיסקו והשד יודע מה עוד,

רוצה שהיא תרגיש את אותו הדבר כלפי. שתתקשר מיליון פעמים ביום ותתחרפן כשתגיע לתא הקולי שלי כי אני לא יכולה להיות זמינה, רוצה שתדבר איתי ותגמור לי את הט"ש ולי זה בכלל לא יפריע, להפך.

רוצה שכל שיר יזכיר לה אותי ולי אותה, רוצה שאחד יהפוך להיות משותף ורק של שתינו. אחד יפה באמת.

אני בטוחה פתאום כל כך במה שאני צריכה ממנה,

וכל כך חסרת אונים בקשר לאיך להשיג את זה.

אני, מלכת המניפולטיביות והתיחמונים, ניצבת כאן חסרת הגנה וכלים לעבוד איתם. בלי תוכנית, בלי תיכנוני תיכנונים על לפרטים הכי קטנים,

אין לי מושג ירוק מה להגיד ומתי וכמה ואיך. ואני ממש אבל ממש לא רגילה למצבים כאלה, לאבידות הזאת.

ואני מפחדת.

כי אני יודעת שזה חוזר על עצמו יותר מידי בהקשר של מה שקרה איתה, ויודעת שיש סיכוי טוב שהיא תגיב באותה צורה שהגיבה כלפיה. שעוד שבועיים מהיום אמצא את עצמי נדחית ועצובה שנגמר לפי שיכולתי בכלל להתחיל.

אתמול הרגשתי כמו במשחק תפקידים, ונמצאת במקום לא לי- עם כמה שהרגשתי שזה המקום שאני הכי צריכה להיות בו בעולם. הרגשתי כאילו אני מנסה לשחק את התפקיד שלה, להיכנס לנעליים שלה, למרות שכבר גילינו שיש שהן חורים. קצת מסובך לי בראש כרגע...

ואני אוהבת לכתוב, גאד דאמט התגעגעתי לזה, כל כך טוב לי לפרוק את הכל ועוד להצליח להתבטא כמו שצריך [ולהרגיש שיצא פוסט טוב- ההרגשה הכי מדהימה בעולם..], אבל.. אני רעבה. ורוצה לצאת לאכול בג'ו או איזה סושי טוב, כי הבטחתי לליאור.

נדמה לי שאשמור את כל התיכנונים למחר?

:)

מקווה שאוכל לחזור לפה בקרוב...