פצעים ונשיקות

היא קוראת לי קטן והלב שלי קופץ, למרות שבכלל אני התחלתי.

היא מסמסת ואני מתרגשת, מתקשרת ואני קצת נמסה. 

מפחדת.

אולי אני הוזה הכל?

אבל איך, תסבירו לי איך אני הוזה, אם היא באמת באמת יוזמת שיחות ובאמת מראה שרוצה? למה אני חייבת להישאר כבולה לפחדים שלי?

ובעצם- אני יודעת את התשובה..

כי אני לומדת מטעויות.

אבל היא קוראת לי קטן,

ואני לא מסוגלת שלא לתת קצת דרור לפרפרים בבטן, לשחרר מהם את הרצועה קצת, שיהנו, מה אכפת לי.

[אבל ברור שאכפת לי, אני הרי משקשקת כאן מהרגע שבו הכל יתנפץ לי בפנים]..

ואולי.. אולי אני מגזימה קצת.

בעצם בטוח שאני מגזימה קצת.

אנחנו הרי רק מדברות, למען השם, הכל באוויר.

רק נהנות קצת, זה מה יש. רוקדות בגלאמים וכזה. מתנשקות. טוות הבטחות לגבי סיגריה משותפת וטרמפ הביתה אחרי עוד דייט שאפילו לא דיברנו עליו, אבל מסתתר בבוטות מאחורי הדברים שכן נאמרים בקול.

רק שיגיע כבר הדייט הזה, שיסתדרו לי היציאות הביתה מתי שהיא יוצאת, שיהיה לנו יותר פז"ם משותף כדי שיגיע כבר הביטחון בקשר הזה, הביטחון שזה זה ואפשר להרפות מהלחץ. שיגיע כבר. :)