פצעים ונשיקות

בשביל מה לאהוב?

מה חסר לי ביומיום הריקני, נטול התוכן והרגשות?

בשביל מה למלא את הלב ברגשות בלתי מוסברים שעוד רגע ופורצים מבית החזה, בשביל מה לתת לפרפרים להשתולל בבטן מבפנים ולמפלצות לכרסם בה ברגעים פחותי ביטחון? 

הרי כשיש נפילות באהבה, אין דבר שכואב יותר מזה. כשלא בטוחים בקשר, המתח הורג ואוכל אותך מבפנים במשך כל דקה ודקה מהיום, ולא משנה עד כמה תצליח להעסיק את עצמך בדברים אחרים. וגם כשטוב, כשרק מתרגשים... גם אז קשה לנשום, קשה לזרום עם היום, קשה לשבת בחוסר מעש כשלא רואים את מושא האהבה בכל רגע נתון. והנורא מכל- גם כשרואים אותו מתגעגעים אליו.

בשביל מה לחשוב על אותו האדם כל היום, בשביל מה לשבור את שגרת היום הפשוטה של לקום, לחיות את הרגע ולחזור לישון?

בשביל מה להתחיל להתעסק בדברים שמסכנים את הלב, שעלולים להזיק לו ולשבור אותו, שעלולים לצלק אותך לשארית החיים ולמנוע ממך לחיות בשפיות את מעט הרגעים בהם אתה בודד? הרי אם נפגעת מקשר ולאחר מכן תחיה לבד לתקופה מסויימת, קצרה או ארוכה ככל שתהיה, לא תחיה אותו הדבר. משהו בך יכאב, ישתנה, והכל הודות להתמכרות הדפוקה הזו לסם שלך, לאהבה שלך, ללהרגיש משהו מיותר למישהו אחר.

בשביל מה לאהוב?

בשביל מה להרהר באובססיביות במישהו שאינו אתה? התחושה יכולה להיות מענגת, זה נכון, פורשת לך את הכנפיים ממש,

אבל כך זה גם עם כל סם אחר.

הזיות טרופות שמרגישות נפלא, אבל ללא הן שפועמות בורידיך ועורקיך אתה שבר כלי, כלום ממש. אדם נטוש.

אני חושבת שמחשבות כאלה ["עכברושים שחורים" שכאלה] מקננות לי תמיד באי נוחות בבטן כשאני מתחברת ריגשית מחדש לאדם. כל פעם אותו הסיפור.

אבל הפעם אני שוב מנוסה יותר משהייתי קודם, כלומר גם פגועה יותר. הפעם אני אחרי תקופה ארוכה של התעללות עצמית, ולא רק עצמית בעצם. אחרי התקופה של מור. הפעם אני מפחדת יותר להיכנע ולהרגיש.

ואני מרגישה, ברור שמרגישה, אבל כל הזמן ניזהרת שלא להחליק מעבר לקצה, כל הזמן נזהרת להחזיק במעקה ולדעת מתי לעצור את עצמי. אני מפחדת להשתחרר, וכל כך עוצרת את עצמי בגלל זה. אני לא רוצה ליפול שוב, כל כך לא רוצה. אז אני דואגת לא להגיע למצב שאפשר ליפול ממנו.

כל הזמן מספרת לעצמי שזה כלום בינתיים ושלא כדאי להיסחף, לא להתחיל ממש להתאהב, כי זו רק תחילתה של התחלת ההתחלות. אין לאן לעוף מכאן, אין לאן להיגרר. אין כלום עדיין. רק להחזיק חזק ולקוות לטוב.

אז אני מחזיקה... ומקווה לטוב, תמיד.

הלוואי שלא תישבור אותי, הלוואי שלא תישבר.

הלוואי שביחד ננפץ לי את האשליות ולטובה, אני והיא.

אני והקטן שלי.

עריכה:

נ.ב. איזה חיוך ענק יכול לעלות לבנאדם על הפרצוף כשאתה קולט שאנשים באמת קראו והגיבו על התוכן של הפוסט עצמו, ולא רק על הכותרת או ספאם מגעיל אחר. :) תודה לאנשים כמוכם.