פצעים ונשיקות

לא רוצה שתיגמר הרגילה הזאת,

 פשוט לא רוצה. לא רוצה לחזור לצבא, רוצה להישאר בבית. כמו ילדה קטנה.

לא רוצה.

כמה חוסר אונים יש במצב הזה, שמכריחים אותך לחזור למקום שאתה יודע שיהיה לך קשה בו. 

אין מצב לצאת מזה, אין מצב. כמה משביז כבר יכול להיות שבוע בבית?! איך זה הגיוני?!

שבוע אחד של לטעום את החופש ואת מה שאתה מפסיד בכל יום אחר שאתה קם והולך לישון שוב בבסיס.

פתאום כל דקה בסופ"ש יקרה מפז, אפילו יותר מהסופ"שים הקודמים, כי אני יודעת שמכאן אני חוזרת לקורס ואין לי שום רגילה לצפות לה בעוד שלושה חודשים. אין את ה"להחזיק מעמד עוד שבוע, עוד שבוע אחד", בידיעה שאחרי 12 שבועות כאלו אני בבית לשבוע שלם.

יש את ה"אוקי, שלושה חודשים. אני אשרוד אותם, נכון?" בידיעה שאח"כ יגיע השרוך הירוק הנכסף... ועוד שנה וחצי תמימות של שירות צבאי. אולי רגילה או שתיים בין לבין, אבל כל זה כל כך רחוק ממני.

זה מתסכל, מתסכל עד טירוף, לדעת שאני כאן ולא יכולה לעצור את זה או לשלוט בזה. אני מרגישה כמו בהמה שמובלת לשחיטה, באמת. הידיעה הזו שבסיום הסופ"ש אני חוזרת לסגור שם שבועיים, ובמזל אצליח לצאת שו"ש קצרצר לאחר מכן ואם באמת יתמזל מזלי אוכל גם לראות את הדר. אם היא בכלל תצא באותו שבוע.

אני רואה את הקץ לחופש הזה מתקרב, ומרגישה שוב כמו לפני הגיוס. מין פחד ממחוייבות שכזה.

אני מנסה להזכיר לעצמי שאני רוצה את השרוך הזה, שאני אחזור ויהיה לי נשק מקוצר מקסים וקטן משלי [3>!!!!!!! וואו, באמת שזה ממש עושה לי טוב!], אבל אז אני חושבת על לחזור לאוהל המעפן הזה ולהתמודדות בלתי פוסקת עם חוסר פרטיות מצד בנות אחרות... וקצת נשבזת שוב.

לפחות כיף לי בשבוע האחד הזה, לפחות אני מרגישה סיפוק ושניצלתי אות [כמעט] כיאות.

חסר לי עוד לילה שיכור להחריד, מופרע כזה, ואני מקווה שהערב יהיה זה. הולכת להיות בת"א במסיבת גיוס של הדר.. ושוקלת לקחת קו לילה אחרון לירושלים ואז להישאר בעיר ולהתהולל בשתיה עד הבוקר. אם לא זה, אז סתם לחזור הביתה בקו האחרון ואז בבוקר מקווה להפתיע את הדר בביקור בבסיס. אולי להביא איתי סושי..

עצוב שאני כחיילת אמורה לדעת מה להביא לביקור בשבת, ועדיין לא מצליחה לחשוב על שומדבר פחות מסובך מזה. אולי סתם מלא מלא חטיפים? הצילו. וזה בטח לא יצא לפועל גם ככה... אני בלבטים אם בכלל לסוע אליה מחר או לצאת הערב וזהו. לא נראה לי שאחזיק מעמד בשילוב של השניים. מתיש מידי.

או שלא?

אעה. אני מתחילה לדבר עם עצמי. שוב.

לילה טוב מוח!!