פצעים ונשיקות

אני במחסום כתיבה, ולא מסוגלת להמשיך ככה.

יש לי יותר מידי מה לכתוב ואולי בגלל זה הכל נעצר ונאגר כאן בפנים, מסרב לפרוץ.

אני יודעת שאם וכשיפרץ הסכר לא אוכל להפסיק את השטף, וזה יקח יותר מידי זמן וחיטוט עמוק מידי בפצעים עד שאשטוף הכל החוצה.

אני לא יודעת ואולי כן יודעת אבל מפחדת- מאיפה להתחיל?

מה21 הנוראיים האלה?

מה21 המדהימים האלה?

מכל הזוועות שעברו עלי?

מכל החוויות הטובות שקרו?

מה?

אולי לפתוח בזה שהדר ואני נפרדנו? שכואב לי וקשה, למרות שהיה פחות בהתחלה, אולי?

או לתקוף בכלל מכיוון אחר, ולהתחיל לשפוך את כל הטיוטות ששמורות לי בפלאפון, כי אני, מטומטמת שכמוני, כמובן ששכחתי את המחברת עם מרבית הטיוטות בבסיס וכל מה שנשאר עלי בית זה רשימה וחצי מהפלא'. בכל מקום כתבתי במחברת הזאת. בשיעורים. בזמני פריסות וט"ש. באוגמ"ר 80 כתבתי, פאקינג אוגמ"ר 80. בשמירה באמצע החיים על גבול מצריים המזדיין כתבתי במחברת הזאת, אבל הייתי חייבת לנעול אותה בלוקר בבסיס עם המדים שנשארו שם.

לא יודעת מאיפה לפתוח.

היינו היום בתרבות יום א'. הסופ"ש עד כה היה מחורבן משציפיתי.

אני תולה חלומות באוויר כמו כביסה לייבוש, ומתאכזבת כשהם קורסים על הקרקע ומתנפצים כמו בועת סבון שפקעה. 

רוצה ים מחר, נורא רוצה ים. ואין עם מי לסוע.

אני מפחדת שאני נכנסת מספיק לדיכאון כדי לשקול לסוע לשם לבד, רק אני והגלים והדיכי. כמו חברים טובים שיושבים לקפה, כמו פעם.

לא יודעת מה נפל עלי ומאיפה באים העכברושים השחורים האלה ששורצים במחשבות, אבל אולי אני פשוט צריכה משהו שיוציא אותי מזה.

אני צריכה את המחברת שלי באובססיה, רק כדי שאוכל לרוקן כאן ממנה את הכל ואז להתחיל דף חדש, פשוטו כמשמעו. להתחיל לכתוב דברים חדשים. חוויות חדשות. לשכתב לעצמי את העתיד.

אני צריכה שאמא לא תעיר אותי מחר מוקדם בבוקר כפי שאני יודעת שהיא תעשה, כדי שאוכל לנקות שעתיים שלוש ואז להתבאס שאני סתם ערה כשיכולתי להמשיך לישון. אני רוצה לישון אצל מור ולשכוח מעצמי לכמה שעות. רק לישון אצלה, בלי סקס. סתם כפיות עם חום ואהבה של מישהו מוכר. אבל מורן בדרך אליה, כמובן.

אני רוצה פה מישהו שאוהב אותי כמו שאני אוהבת אותו, מצידי אפילו חיבוק מהמפקדת. מישהו שאכפת לי כשאכפת לו. 

מנותקת מהצ'אט בפייסבוק כבר כמה זמן, כי קשה לי לראות אותה שם. היא בבית. 

ואני לא יודעת עם מי לנסוע.

עייף לי.