פצעים ונשיקות

כשהייתי קטן הייתי מסתכל למעלה לעברו וחושב, "וואו. הוא כל כך חזק ואמיץ. מה הסיכויים שיום אחד אהיה כמותו ואשתווה לו? מה הסיכויים?"

אחי הצעיר רועי היה בתיכון כשאני עוד הייתי ביסודי. הוא עשה בגרויות וצחק עלי שיש לי בחנים. הוא הלך למסיבות אמיתיות של גדולים ולפעמים אפילו נהג לשם בעצמו, וצחק עלי שאני הולך לערבי כיתה ומתבייש להזמין את הבנות לרקוד. 

הוא גם צחק עלי שאני שותה ויטמינצ'יק בטעם פטל בארוחת הצהריים עם השניצל שאמא הייתה מכינה לנו, ואמר שהוא כבר שותה וודקה. ערק. אלכוהול. אבל הוא שיקר, ראיתי פעם שגם לו היה מיץ בכוס שהשאיר ליד המחשב. אפילו טעמתי.

אחי הצעיר רועי היה האליל שלי. 

הוא עזר לי להכין שיעורי בית כשלא היה עסוק בלצחוק על החומר שאני לומד. הוא לימד אותי לשחק כדורסל בחצר האחורית. בזכותו התקבלתי לנבחרת בחטיבה ובתיכון, הם אמרו שהוא היה אלוף וכאח שלו ציפו ממני לגדולות ונצורות לא פחות ממנו.

בשלב הזה הוא כבר היה חייל בוגר, ילד גדול מאוד. הוא לחם בצנחנים, ותמיד עורר בי קנאה שכזו כשהיה חוזר הביתה מאובק ומסריח עם הכומתה האדומה שלו והחיוך הגדול. אמא הייתה מתנפלת עליו בחיבוקים וממטירה נשיקות ושאלות כמו גשם. האם הכל בסדר, האם הוא רעב. בטח שהוא רעב. הנה, היא כבר מכינה לו לאכול.

לא שאלה מעולם אם הוא עייף, כמובן, כדי שלא ילך לה לישון והיא לא תוכל לפטפט איתו לכמה שעות הקרובות. כי כשהיה חוזר הביתה בסופי שבוע מרוחקים זה מזה כשנות אור, היה ישן כמו דוב.

אני הייתי עסוק בבגרויות אז, לומד וחורש ובסופ"שים יוצא למסיבות שרועי נטש מאחוריו לטובת זוג נעליים אדומות ותג של נחש מכונף על הכתף. הייתי שותה את מה שהוא אמר ששתה אז, והורדתי את כל השוטים כמו גבר. ידעתי שזה בטח גם מה שהוא עשה. אני זוכר שפעם כשקיבל רגילה מהצבא בא לאסוף אותי מבית הספר וישב איתי בבאר של מבוגרים. הזמין לי כוסית, ואת המלצרית שהגישה אותה לקח לעצמו.

רציתי כל כך גם אני לעלות על מדים, כמוהו. ללבוש ירוק מבצעי שכזה, ולהסתובב עם נשק מאיים ברחובות. ללמוד שפה וסלנג חדש שישגע את אמא בארוחות שבת ויצחיק את אבא כל כך.

אחי הצעיר רועי מעולם לא ראה אותי כשעליתי על מדים. כל כך חיכה ליום הזה. הוא היה קורא לי "צ'ונג" עוד לפני שהבנתי את המילה, תופס אותי חזק ומשפשף לי בכח רב את הקרקפת, אמר שיעשו לי את זה כשאהיה טירון פעור.

אמר שגם כשאהיה במילואים, בשבילו.. בשבילו תמיד אשאר צעיר מת.

הוא כבר היה סמ"ר כשנהרג בלבנון, קרוב מאי פעם לשיחרור שלא הגיע. "עד מתי" הוא היה צועק, לא ידע שרק אנחנו נגלה בסוף בדיוק כמה עוד.

הוא היה אחי הבוגר, החזק מכל, זה שלא יכל להיפגע, ונשאר מיותם הרחק מאחורי, אי שם בגיל 20. 

אני כבר התקדמתי הלאה, השתוותי לו.. ועקפתי אותו.

כיום אני כבר בן 26 וחצי, ילד גדול לכל הדעות. 

נשארתי קטן כל כך בלעדיו.

אומרים שהשכול מבגר, ואסנת אומרת שאת ההורים שלי הוא ממש הזקין. היא שורדת יפה את המשפחה שלנו, גם את החתונה שרדה למרות נימת העצב שהתגנבה אליה בכח ללא הזמנה.

רציתי שהוא ינכח שם, רציתי שהוא יתחתן לפני, לעזאזל. לא באמת רציתי לעקוף אותו. לא באמת. אין לי ממי ללמוד עכשיו, כשהוא איננו. 

אני עולה לקברו והוא צעיר כל כך. ממש ילדון.

אחי הצעיר רועי, תמיד היה האח הגדול מביננו. אבל בשבילי? בשבילי הוא תמיד ישאר צעיר מת.

עריכה, כמה ימים מאוחר יותר:

וכעת הפוסט הזה גם מוקדש לזכרו של אח של סקאי, יוני, שיום אחד ישאר בשבילה האח הגדול הרחק מאחור.

יהיה זכרו ברוך...