פצעים ונשיקות

אני מרגישה לאחרונה את השינוי המתהווה בי, אני מרגישה באחרים המרגישים בו. הם גם אומרים לי את זה.

זה כאילו סופסוף, אחרי חודשיים של הסתגלות, תפסתי סוף כל סוף את מקומי.

התמקמתי ונוח לי, ומכאן מתחילה העבודה הקשה באמת.כי כאן אני אני סוף סוף, מתחילה להיות מי שאני צריכה להיות.

ומכאן יש רק מאיפה לעלות, בשבילי.

יש משהו בתפקיד עצמו, שאין בשום דבר שיכין אותך לזה. עברתי קורס של שישה חודשים שהיה אמור להפוך אותי למפקדת, אבל הוא לא עשה את זה. הוא רק נתן לי את הכלים לעשות זאת בעצמי, בחוץ.

וזה נכון, כשאני עובדת עכשיו אני חושבת על כל התכנים של הקורס, פועלת על פי הנהלים שלמדתי, מיישמת זיכרונות.

אבל בסופו של עניין, מה שהפך אותי למפקדת שאני היום וממנה אמשיך לצמוח, אותה אמשיך [ואתחיל] לפתח, זה התפקיד עצמו.

זה כמו שלא משנה כמה תתכונן לפני, שום דבר לא ילמד אותך מה זה להיות הורה. שום דבר לא ינחיל אצלך את התובנה וההרגשה עד שלא תהיה ממש הורה בעצמך. ואז פתאום כל מה שלמדת לפני יראה לך כמעט חסר משמעות - לא, לא חסר משמעות, אלא פשוט ההקדמה- לעומת מה שיש לך עכשיו בידיים, חומר העיצוב והגלם שעכשיו אתה לומד לעצב. בקורס, בהכנה לפני, רק קיבלת את החימר וכלי העבודה. לא זה ולא היכולת שקיבלת הפכו אותך לאמן שתהיה כשתתחיל לעבוד..

כשעבדתי במלון היו שלבים שניסיתי לעקוץ כמה שיכולתי בעבודה, לחפף כשסבטה לא באיזור, לעבוד חצי כח כשרק ניתנה לי הזדמנות.

מביך לדבר על זה, כי זה מהצדדים המגעילים שכל אדם יודע שקיימים בתוכו ובכל זאת יעמיד פנים לנצח שהם לא קיימים, כי הוא אוהב אותם במקום מסויים. ובכל זאת אני מעלה את זה.

אני חושבת שעכשיו, בהשוואה לאז, אם הייתי חוזרת לעבוד בדן הייתי חוזרת עובדת שונה לגמרי. אחת שמודעת לזה שהיא יכולה לעקוץ, וזה לא מזיז לה. כי הייתי עושה את העבודה כמו שצריך כל הדרך, חושקת שיניים ונושכת שפתיים ועושה כל שביכולתי כדי להוכיח לעצמי שאני יכולה עד הסוף.

פעם הייתי מוכיחה לעצמי שאני יכולה לעקוץ ולא יקרה כלום. היום אני צהובה. ומפקדת, סוף סוף, ובאמת.

אמרו לי תמיד שהצבא מבגר, מלמד אותך לצאת מהבית ולהסתגל לחיים בחוץ. אמרו לי שאתה חוזר מפוכח מהצבא, ילד גדול. אז אמרו.

בוגרת לגילי הייתי עוד קודם לכן, כבר כשהתחלתי להתנפץ בגיל 14. גם כל אחד אחר שדיבר איתי אמר, לא רק אני הרגשתי. ואת הבית מבחינתי כבר עזבתי מזמן, לפני שנים ויובלות נפשיים. ולרגע הודאגתי, שאולי הצבא לא ישנה בי כלום ולא יהפוך אותי להיות אדם חזק ונכון ובוגר יותר, כמו שרציתי וקיוויתי.

אני יודעת שאתה אמור לתת לצבא ולמדינה ולא לחפש איפה לקבל, אבל בסופו של דבר כולם מחפשים איפה הצבא תורם להם, או חולמים שהוא עושה זאת.

ואני כבר פחדתי שעלי הוא פוסח, שכבר עברתי את כל התהליכים הנפשיים שהייתי מסוגלת לעבוד ובזה הסתכם העניין.

שרק אשׂחק ואהפוך בלויה בצבא. שרק אהפוך לאדם רע יותר משהייתי.

אבל לשמחתי טעיתי, כי הסתבר שיש לי איפה עוד לצמוח, וזה צד שהיה טבוע באופי שלי כל כך עמוק שלא חשבתי שי פעם משהו יזיז אותו, לא חשבתי ישתנה לעולם.

לא חשבתי שאי פעם ארצה לתת לצד הזה שבי להשתנות. הוא היה נוח מידי. נוח להיות אנוכי.

ופה הופתעתי, כי מתברר שעל הפן הזה שבי נלחמתי כל הדרך. וזה החלק בי שהצבא ביגר ומבגר, וכמה אני גאה. :)

את הפוסט הנ"ל כתבתי ברשימה בפלאפון בדרך חזרה הביתה באוטובוס,

ובקריאה חוזרת הוא נראה לי יומרני כל כך. חסר רגישות, בוטה וכל כך לא צנוע שאפשר להתפלץ.

שוויצי כזה.

אבל לפחות הוא משקף את מה שאני מרגישה... וזה היומן שלי, אני חייבת. אל תשפטו אותי. בבקשה.

וקראתי עכשיו גם שני פוסטים קודם, ונשמע כאילו אני ממש מלתהבת מעצמי. אז פה אני מזכירה לעצמי שלא, אני סתם במקום טוב יותר נפשית, אני חושבת. זה המקום בו אני מתפתח הלאה והשארתי את העבר מאחורי, וזה המקום בו אני מתה מפחד.

כי אני רגילה לחיות את החיים שלי בניסיון לתקן את הטעויות של העבר שלי. חייתי עד עכשיו, כמעט כל ההתבגרות, את העבר ואת הפצעים.

וזה השלב, זו השנה, בה הנחתי את עברי מאחורי והשלמתי איתו. רק השנה הפסקתי לבכות בלילה במיטה בכל פעם שחשבתי על גיל 14, או 15, או 16. או יותר גרוע, על הגילאים שהיו קודם והלכו לעזאזל בגללי.

רק השנה הפסקתי לבַכות את הילדה שהייתה ושמתה, זו שניסתה להרוג את עצמה כדי להפוך את המוות למוחשי.. לנסבל. הפסקתי לבכות את זו שהייתה אנורקסית ובולימית ונזקקה נואשות לתמיכה הורית שלא הייתה שם, כי הם היו עסוקים בסרטן ובצרות שלהם, והיא הייתה צרה בפני עצמה.

רק השנה יצאתי ואמרתי בקול [וגם למשפחה] שאני כבר לא דתיה, ורק השנה לא הרגשתי רע עם זה. רק השנה לא הרגשתי רע להיות מי שאני, ואולי אפילו לסבית. רק השנה הפסיק להכאיב לי כל מה שקרה, ולמדתי לחיות עם זה בתור "ההיסטוריה שלי", זו שכבר אי אפשר לשנות. ההיסטוריה ממנה צמחתי וכבר לא תשפיע יותר משהשפיעה והרסה או בנתה. 

רק השנה כבר לא אכפת לי פתאום, ואפילו טוב לי עם כל ההתפכחות הזו שנאלצתי לעבור. רק השנה השלמתי עם העבר. :)

ומכאן, פתאום, במקום בו אני כבר לא מסתכלת יותר אחורה- מכאן פתאום יש רק קדימה, וכל גישה או מחשבה חדשה הם חידוש מוחלט וזר מבחינתי, והכל קצת מפחיד וחדש לי. אפילו מערכות היחסים ככה. במזל [כלשהו?] קטני שלי עוד סוחבת איתנו ומביאה לחיים שלי עבר קטן משלנו שמשפיע,

כי מי אני בלי לחפור במה שהיה ולחיות על פי כך?

זה מפחיד אותי מידי.... 

ומי יודע איך עוד אשתנה ומי אהפוך להיות אם אמשיך ככה?

נ.ב.

ובנוסף, אני חושבת לעצמי-

קיבינימאט, התחלתי לחשוב עליהם כעל הילדים שלי. זה מה שאני רוצה לשמש להם, כמו שהמפקדת שלי אמרה בתחילת הטירונות. להיות האמא והאבא שלהם כשהם בצבא. וזה מה שעשיתי מעצמי, זה מה שהם עושים ממני. ובאמת אכפת לי,

כשמה שעצוב זה שהם גדולים ממני. ואם הייתי באזרחות לא הייתי מתחברת לרובם. אז איך השתנתי ככה?