פצעים ונשיקות

אני הייתי פה הרבה לפני שהוא הלך."

ואת גורמת לי לרצות לכתוב, לכתוב כמו פעם. כמו שהייתי כותבת. כתיבה תמה שכזו, יפה,

אבל כתיבה של כאב. 

כתיבה שמתארת את הבילבול והפחד והבריחה, כתיבה שננעצת בך כפגיון קר. 

אני מפחדת שאני כבר לא במקום הזה יותר, במיוחד לאור הפוסטים האחרונים. אולי אני כבר לא יכולה ולא אצליח לכתוב איזה משהו יפה כזה.

את מקריאה לי קטע משלך, ואני כל כך שמחה שאת משתפת,

ובו בזמן גם מקנאה. כי את כותבת טוב ואת כותבת את אותי של פעם,

מי שאני כבר לא אחזור להיות, אולי.

ואת במקום ההוא שלי, וזה קצת כמו לעזוב את הפינה החמימה שהותרת בשקע שבספה ולדעת שמישהו יתיישב שם במקומך, יתפוס לו את הפינה הזו.

ואת תופסת אותה כל כך טוב.

את גורמת לי לרצות לכתוב את הכאב של פעם. 

ואני לא יכולה שלא לחשוב,

אם את מצליחה לכתוב את זה, עד כמה עדיין כואב לך?

עד כמה את לא משתפת? 

וכואב שעוד כואב לך..