פצעים ונשיקות

21.8.11 [לפני יומיים.. בניגוד מ-ד-ה-י-ם  לפוסט הקודם!]

שוכבת בין הסדינים ומתחת לשמיכה, חדר מואפל,

ומאזינה בשקט לשיר "almost lover" שמתנגן חרישית מהפלאפון.

כותבת.

אני חייבת לנקז את הרעל הזה שמוצץ לי את הנשמה, ולא מסוגלת. לא ככה.

אני מתה לחתוך את עצמי, רק כדי לראות אם זה כואב כמו פעם. אם זה מרגיש כמו פעם.

אם אולי זה ישחרר את הרעל. 

"כמו נזיר מתבודד", כתבתי אתמול בסטטוס. הקטע הזה שכתבתי בבלוג, ממנו לקחתי את השורה- הקטע על העשן- הוא רץ לי בראש כבר כל הסופ"ש.

ועם כל שורה שאני כותבת, כל משפט שאני חושבת, ברקע הדר. מתנגנת לי במח כמו מוזיקת ליווי, הדר.

אני רוצה להתקשר 

בנקודה הזו קרן, הכלבנית ואחת מהBFF שלי בבסיס נכנסה לחדר וישבה איתי קצת. הפסקתי לכתוב.

מאוחר יותר גם הוצאתי אל הפועל, כמובן. ילדה טיפשה והורמונאלית שכמותי, אני בטוחה שחצי ממה שהיה הועצם בגלל המחזור.

חתכתי את עצמי והתפרקתי, סימסתי להדר ואחרי כמה ניסיונות מקרטעים להצליח לנשום שוב רק מלקבל אות חיים ממנה,

גם דיברנו.

ובכיתי.

והיא דיברה איתי כמו שאני הייתי מסוגלת לדבר עם עצמי עד לפני יומיים, כמו שאני מסוגלת עכשיו. אבל היא אמרה את מה שבאותו הרגע לא יכולתי להגיד, לא יכולתי אפילו לחשוב. היא ניחמה וטיפלה בי, אבל בעצם זה מה שהיא אמורה לדעת לעשות הכי טוב. לטפל בפצעים של אחרים.

אירוני שכל כך חשוב לי לטפל בפצעים שלה ולא להפך.. אבל באותו רגע נזקקתי לזה.

ונשברתי, נותרתי בלי כח.

חתכתי שוב כמו ילדה מפגרת בכיתה ט' שלא יודעת מהחיים שלה. שיודעת בעצם יותר מידי מהחיים שלה. בושה שזה בכלל עלה בדעתי, הרי אני אפילו לא מחשיבה את עצמי כ"נקייה" כבר שנתיים, אלא פשוט בריאה נפשית. לאנשים בריאים אין צורך להיות נקיים, הם לא שוקלים להתלכלך.

אבל לכל אחד יש מעידות, אני מניחה, והתפרצויות טיפשיות.

שלי הייתי השבוע.

וכאב לי להיות בבסיס, הכאיב לי לנשום את האוויר שם ולראות את האנשים ומעולם לא הייתי בכזה לחץ בית. ולו רק כדי לצאת משם ולא להיות יותר. לא להיות מ"כית, לא להיות במהלול, לא לראות את החברים שלי. לא את אלה משם בכל אופן.

אפילו לצאת לשק"ם של הבסיס ליד נשמע לי חלומי באותו רגע.

ויצאתי אפטר מאוחר מידי כי לא הייתי מסוגלת לסבול שם עוד לילה אחד, הגעתי הביתה ב7 בערב, חתמתי חופש על היום ועכשיו אני מתאמצת להתאפס לפני שאחזור לשם בבוקר. אבל אשהה שם לילה אחד ואז סופ"ש רגוע בבית. בלי הדר. רק אני והחברים הישנים. אולי אפילו אצא לגלאם, רק כדי להוכיח לעצמי שאני עדיין בחיים.

והטעות הזו, היא לא תחזור על עצמה. כי לא משנה כמה עייפה הייתי, כמה מפורקת ושבורה מהבסיס הזה, כמה חלולה ומתה ובעצם מלאה, מלאה בשנאה-

יש לציין שההורמונים והמחזור הגבירו הכל. ושנתתי לדיכאון להשתלט, למרות שאולי בדיעבד יכולתי להימנע.

כבר מזמן לא איבדתי שליטה ככה,

אבל לומדים מטעויות.

ומזמן לא התחברתי למילים של שיר כמו לשל "איפה את".. טוב נו, חוץ מ"ואת", ועוד מלא שירים אחרים שמסתבר שקרן פלס כתבה. שניהם כותבים מדהים. ונראה לי שאפילו אקדיש לליריקס פוסט משלו, עד כדי כך!