אולי יום אחד תסתכלי אחורה ותתגעגעי למה שהיה, להצטער שהפסדת. ואני כבר אהיה רחוקה משם, מאושרת.
ראיתי האנטומיה של גריי בחמ"ל אחרי שזה נגמר, והאחד המטריד עם העלוקות על הפנים אמר משהו שהיה חכם מכדי שבזמנו, כשהייתי עסוקה בלהתעוור וראיתי את הפרק לראשונה, לא ראיתי. או לפחות לא הקשבתי כראוי.
הוא אמר שהבדידות עם אשה שלא יכולה להחזיר לך אהבה באותה המידה נוראה מהבדידות בלעדיה.
אני חושבת שהוא צדק במובן מסויים, כי משומה אחרי זה הרגשתי סוג של הקלה, בנוסף לכל ה"אוף" שנפלט לי.. כאילו עכשיו אני ריקה ומרוקנת, ויכולה להתחיל הכל מחדש. כבר לא דואגת למה היא תחשוב, או למה היא תגיד. כבר לא מנקרת לי בראש השאלה אם הכל בסדר. כבר לא מטרידה אותי העובדה שאני מרגישה.
ורואה פתאום באור אחר את כל הקטע שהיה אז, "יותר טוב כלום מכמעט"... אירוניה בהתגלמותה.
קצת ריק לי ורחוק לי ומנותק לי,
וכבר אין לי כח אפילו לכתוב. היה לי המון מה לכתוב, וכרגיל. אפילו את זה אין לי כח לתאר.
אבל כותבת.
אני תוהה אם תקראי פה אי פעם שוב, אם תחזרי לפקוד את הבלוג שלי ולראות מה נשתנה כמו שאני חוזרת לפקוד את העמוד שלך בפייסבוק, מחפשת סימני חיים חדשים. רוצה להגיב לסטטוסים, אבל נמנעת.
אני אתגעגע אליך.
בעיקר כי היית כל מי שחיפשתי. וכי היית את.
אני מתגעגעת כבר עכשיו, בטירוף.
אבל קל יותר ככה, לפעמים. לדעת שזהו. שאולי יהיה טוב אחר כך, ואחרת.
מצד אחד אני מקווה שיהיה לך טוב, שתמצאי את עצמך בעולם ותהיי מאושרת. כי אני אוהבת אותך, לאו דווקא מאוהבת- פשוט אוהבת ורוצה שיהיה לך טוב. כמו שאוהבים כל אחד קרוב. ודואגת לך כל כך, וקשה לי שלא אוכל להיות שם בשבילך כשתצטרכי, כי אולי לשתינו זה מסוכן קצת.
ומהצד השני מקווה שתסבלי כל כך, שתיפגעי מהבאות בתור שיהיו אחרי ושלעולם לא תחלימי ממני. מקווה שתכאבי ותתחרטי. כזאת נוראה אני.
אני כבר לא יודעת מה אני רוצה מעצמי.
לפחות שמחה שאת יודעת מה רצית מעצמך בהקשר שלנו.
אני בבית, ומותשת, גם אם היומיים האחרונים דווקא לא היו מדוכאים בכלל. אפילו קצת שמחים, אינטנסיביים. הטווחתי חיילים וכזה.
אבל,
בעיקר רוצה לראות האנטומיה של גריי ולא להתעורר שוב למחר לעולם.
"ולעולם שוב לא רוצה להתאהב, האהבה שתרקב, הרגישות שתשרף לאט... ואת."
עריכה:
קראתי עכשיו כמה מהפוסטים הקודמים. ואיך לעזאזל אף פעם לא הספקתי להגיד שאני אוהבת אותך, ועכשיו, שהיה טוב?
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
