פצעים ונשיקות

מאז ומעולם, ככשאלו אותי איזו חיה הייתי לו הייתי חיה,

הייתה ההתלבטות ברורה אך לא משתנה: חתול או כלב, אין אפס. כלום מעבר.

למה כלב?

כי זו החיה האהובה עלי בעולם, בתור התחלה. כי זו חיה נאמנה שלא תבגוד [למרות שבשנים האחרונות התחלתי להבין אחרת], זו חיה שאוהבת ככה סתם ובלי פשרות. חיה של תן לי ואתן לך, כלב יתייחס אליך כמו שהוא מכיר ממך. תגדל אותו טוב, הוא יגדל טוב. תגרום לו לשריטות בהתנהגות כשהוא קטן, הוא ינשך כשהוא גדול. ככה זה. וכלבים אוהבים, הלב שלהם גדול כל כך. ויש את הכלבים שמחייכים.

כלב זו חיה שמחפשת שקט, וקצת שמחה. לשחק ולישון, לאכול ולנוח. אוהבת.

למה חתול?

כי זה שורט כשנמאס, זה מחפש צומי, זה היגייני בעליל. האמת, זה שורט באופן כללי, וגמאני עושה את זה. בעיקר כשמדגדגים. וזה עושה מיאו, כמוני. ומגרגר כמוני. באופן כללי אני קצת חתול לפעמים. אביטל הייתי אומרת שכשאני מרוצה יש לי הבעה של חתול מפונק ושבע. חיוך חתולי כזה. אמרו לי שהעיניים שלי כאלו. ככה זה איתי. חתולה. מפונקת קצת. זנב ארוך. טוב, הגזמתי.

בכל אופן, הנקודה היא שעד לאחרונה לא חשבתי אחרת בכלל.

ואז הקעקוע.

לא התכוונתי שתהיה לו משמעות, כל היופי היה בכך שהוא יפה. נטו יפה, כזה שגם בגיל 86 אחשוב שהוא כך. כי זה האידאל, זה פרפרים, זה היופי בהתגלמותו. וזו התפרצות שלמה של פרפרים.

לא יקועקע שם שֵם של אף אחד ואף אחת שהשפיעו עלי, כי מי ידע אם אזכור או ארצה לזכור אותם כשאגדל. לא יקועקע שם שום כיתוב, כי מי ידע אם אתכוון אליו כשאוסיף ואתבגר. בגיל 14 הרי הייתי מוכנה לקעקע על עצמי את הלוגו של אוונאסנס, לעזאזל. מי חושב על זה היום בכלל.

שום דבר שאני חושבת שיש לו משמעות. יופי נטול עומק.

ואז התחלתי לחשוב עליו.

הוא לא רק יפה. הוא גם מסמל יופי. וחופש. המון חופש. והתפרפרות, חיים קצרים כל כך. פרפרים חיים בערך יום, בממוצע. הם עפים מפרח לפרח, צוף לצוף, נהנים ממש שאפשר לנצל כל עוד אפשר.

אולי אני גם קצת פרפר.

לא רק כלבה.. או חתול.

הפסקתי להאמין במשמעויות, בשלב מסויים. אפשר להגיד לפחות שהפסקתי לחפש משמעות.

הפסקתי להאמין באלוהים, או הפסקתי לחשוב שזה חשוב אם אני מאמינה. הפסקתי להאמין בדת, בלחיות את החיים שלך לפי משהו אחד שאתה מאמין בו. אף פעם לא היה לי מוטו, משפט אחד שהוא שלי ומתמצת את מה שאני חווה.

ותמיד חיפשתי.

ודווקא כשהפסקתי לחפש, אני נזכרת בקעקוע שלה. ובמה שהיא כתבה. Just breath.

ואולי זה בדיוק מה שיכל להיות המוטו שלי, אם היה לי. זה בדיוק מה שהפרפר מסמל.

מה שהחיים שלי הפכו אליו, או מה שתמיד היו, גם כשעוד האמנתי והייתי קטנה וחיפשתי דברים. גם כשעוד היה לי אכפת ממעבר.

כשהיה לי קשה, זה היה זה- פשוט לנשום. לנשום ולעבור את הכל, כמו גדולה. כשרציתי למות, זה החזיק אותי בחיים. רק להמשיך לנשום. שום צורך בלעשות הרבה יותר.

כשהייתי נשברת, זה כל מה שהייתי צריכה. קצת אוויר לנשימה. קצת הלאה.

ככה זה לקחת את החיים בקלות יותר. לנשום כשאי אפשר לעשות שום דבר אחר.

וזה מה שהחיים נותנים לך, מקום לנשימה ולחיות את החיים שלך כמו שאתה רוצה.

אני לא מחוייבת לשום דבר, לא צריכה כלום. אולי חוץ מאהבה. שזה בתכלס מה שאני מאמינה בו ותמיד אאמין, כי בשבילי זו אפילו לא שאלה של אמונה- זו אקסיומה. אנשים בסרטים שואלים "איך אתה עוד מאמין באהבה" ואני חושבת שזו שטות. איך אפשר להאמין בדבר כזה? למה צריך בכלל להאמין? זה פשוט קיים, אין שום אופציה אחרת בעולם שלי.

תנשום, ותעבור את הרגעים הקשים. תנשום, ותאהב. תנשום ותחיה את הכל, תעבור הכל. תרגע. לנשום זה חופש. זה להנות מהקטנות שבחיים.

זה להיות פרפר.

זה לעבור מהנאה להנאה, ולנסות להפוך את החיי םשלך לאך ורק כיף. כי מה יוצא לך מהחיים האלה אם לא נהנית?

אז זה אומר לשמור על עצמך שלא תיפול ולא תכאב, זה אומר גם להיזהר מדברים מסויימים כי למשל הירואין יכול להיות מהנה מאוד בהתחלה ואז לטווח הארוך לדפוק אותך. וזה יגרום לך להחמיץ אלף הזדמנויות אחרות.

אבל זה גם אומר לא לדאוג הרבה יותר מידי, כי אין ממי וממה. אפילו קצת פחות משנה מה אחרים חושבים, למרות שתמיד חייתי לפיהם- כי עכשיו זו אני לכשעצמי, ואני לי. זה כמעט מספיק לפעמים.

ולכן אין לי בעיה ללכת ולהשתרמט אם בא לי, כי זין על כל מי שמצטדק וחושב שזנות זה כזה נורא. זה לא. זה כיף, וזה מצחיק. זה זול, נכון, ואם אתה עושה את זה לא נכון אנשים מכבדים אותך פחות וזה יכול לפגוע. אבל אם אתה שומר על נראות ועל אנושיות, מה רע בלשחק קצת? בלנשק זרים במסיבות, למשל? מה כזה רע? אני לא מדברת על לעמוד בצומת..

או לא לצום בכיפור. למה לי לצום? למה? אם הפסקתי לשמור שבתות, מה ההבדל?

אני סוטה מהנושא.

כל מה שאני מנסה להגיד, זה שפרפר.

פרפרים.

אולי אני גם קצת כזאת.

מתפרפרת, אתם יכולים לצחוק. אבל אני מחפשת את היופי והפשטות שבדברים, תמיד היה אכפת לי מיופי. מאסתטיקה. לאחרונה גם אכפת לי כל כך מחופש, מהיכולת לבחור מה לעשות עם עצמי בכל רגע נתון בחיים. בחופש נפשי, ביכולת הבחירה איך לחיות. זה מדהים שזה קיים.

אולי לכן אני כל כך סולדת פתאום מרעיון הקצונה- למה לי לכבול עצמי למסגרת שרע לי בא ושאני לא יכולה לעשות כרצוני?

גם הפסקתי להאמין שזה משנה למי ולמה אני נמשכת.

יש את השלב הזה שאתה בטוח שאם אתה נהנה ממישהו זה אומר שהוא יכול להיות בשבילך. שאם אני נמשכת לרעיון שבן כלשהו נמשך אלי, ואם אני מסוגלת לחשוב שבנים חמודים וחתיכים ואולי אני רוצה לצאת איתו, אז זה אומר שאני באמת רוצה. אתה שוכח שגם הגוף רוצה, לא רק השכל. שאם כשאני מנשקת בן אני מרגישה שונה מכשאני מנשקת בת והבטן לא מתערבלת אותו הדבר, זה כנראה אומר משהו. 

אתה שוכח שגם אם אתה חושב שאתה רוצה להיות עם מישהו ולהרגיש אליו את כל העולם, זה לא בהכרח אומר שתוכל, פיזית.

אם אני מנשקת בן ומצליחה לספור את הדקות מהרגע שזה התחיל, ומנשקת בן וחושבת רציונלי בזמן שזה קורה,

ואז מנשקת בת ולא רואה איך עברה שעה וחצי כי הייתי עסוקה ומרוכזת כל כל כך באיך השפתיים מרגישות.. אולי זה אומר לי הרבה.

ואז.. ואז כבר לא היה לי אכפת פתאום יותר.

זו התקופה בחיים שהפסקתי להיות מוטרדת מהרעיון והמחשבה,

ואולי זו התקופה שתגידו שהפכתי להיות שיטחית בה. כי איך יכול אדם עם כל כך הרבה מוסר והיגיון בריא ואכפתיות לסביבה להפוך לכזה רדוד?

איך פתאום אכפת לי רק מאיך אני לבושה בערב ומה יוצא לי מהמשקה הבא?

איך פתאום לא אכפת לי מכלום?

אני לא יודעת מה קרה לי, ולא יודעת למה הייתי כל כך בסדר עם זה עד עכשיו ופתאום קצת מתחילה לחשוש שזרקתי הכל.

אני כנראה סתם מפחדת, עכשיו כשפתאום חיברתי משמעות לקעקוע-

מפחדת שעוד כמה שנים אסתכל עליו ואחשוב אחורה על כל התקופה הזאת, תקופת הפרפר בחיים שלי,

ולא אוהב אותה.

אני מקווה שאצליח לשכוח, אם ארצה, שככה הרגשתי. שככה קישרתי.

לפחות,

בכל אופן הוא ישאר יפה..