פצעים ונשיקות

נץ- היהודים.

למען ההגינות, אלו היו שתי בנות שונות ומושלמות כל אחת. כל אחת מהן זכאית לפוסט משלה, מה שמין הסתם לא אעשה.

הראשונה הייתה מה שהייתי יכולה להיות לו הייתי רזה יותר..

דקיקה, עם ג'ינס בהיר בגזרה נמוכה שמתרחב קצת בקצוות. היא נעלה כפכפים עדינים כאלה. הייתה לה חולצה בהירה בגון הג'ינס, ולמרות שבדר"כ קשה לי ללבוש שני צבעים דומים כל כך- היה בזה עידון ויופי. עליה זה היה יפה.

החולצה הייתה מהאלו המכופתרות עם הפסים, כמו זו שבדיוק קניתי חצי שעה קודם לכן. רק ששלי מפוספסת בכחול, ושלה בתכלת. כזו עם צווארון משרדי ושרוולים שצריך לקפל ולכפתר. חולצה קצת בוצ'ית כזאת. שהתרוממה וחשפה חלקת מותן רכה ובטן בהירה.

היה לה שיער אדום אבל לא זועק מאוד, שהגיע חלק עד הכתפיים וקצת אחרי. ופנים בהירות, חיוורות, מקסימות. היא עישנה. והייתה כל כך יפה שלא הצלחתי להפסיק לבהות בה.

השניה הגיע אחריה, והייתה מהסוג שהייתי נראית לו היה לי האומץ והמראה לזה.

שיער בהיר וארוך מאוד, קצת שרוף ומגוון מהשמש, עם פוני בובתי. זה הדבר הראשון ששמתי לב אליו, זה והעיניים הענקיות להדהים שלה, העזות כל כך. משהו ששוחה בין ירוק לאפור, כמו קרקעית אוקיינוס, עם שמץ של תכול בהיר או חום, כבר לא ברור מה.

גם לה כמובן היה עור חיוור ומושלם, והיא התהדרה בעגיל השטוח הכסוף הזה באוזן שנכנס בחור הראשון אבל צמוד כל הדרך למעלה עד החור השלישי בערך. מין סהר שכזה.

הייתה לה ראסטה בצבעים של מארלי, צהוב וירוק ואדום. ותיק, מכנסי אלאדין ופשמינה באותו הסגנון: פסים כאלה שמזכירים קצת שטיח בשוק או איזה משהו מיובא מהודו. חולצה אפורה צמודה עם שרוול עד המרפק ומתחת גופיה אדומה שעלתה בשוליים על האלאדין שלבשה. הפשמינה נכרכה על הצוואר כצעיף.

היא נעלה משהו שבין כפכפים לסנדלים, עם רצועות חומות בהירות ואבזמי כסף בצורת עיגולים מעוטרים. וטבעות כסופות על האצבעות ברגליים. צמיד זהב עבה, לא כמו של הפרחות אלא הודי כזה, על אותה היד עם צמיד נוסף מחוט. דק. 

והעיניים הכל כך גדולות, שכמעט מחפות על הצבע המדהים רק עם הצורה שלהן.

היא הייתה כל כך יפה שטרחתי לשנן כל פרט ופרט במראה שלה. החל מהכל וכלה בהכל.

אלו לא הבנות שגורמות לך להתאהב כי אתה רוצה אותן. האמת שאני בכלל שוכחת שאני קצת רוצה בנות כשאני רואה אותן.

אלו מהבנות שגורמות לך להתאהב בהן כי אתה רוצה להיות כמוהן. ואתה חושב שהלוואי שהייתה כזה מיוחד, הלוואי והיה לך את האומץ והסגנון והנתונים.

ואז אני נזכרתי שהייתי מיוחדת פעם, מיוחדת מידי. שאריות עוד נותרו לי כנראה. הייתי הכי מיוחדת בעולם. 

ועכשיו מי רואה אותי? ילדים קטנים בני 14 שמתרוצצים בסנטר וגורמים לי להיות מושפלת ולהסמיק כשאני קולטת שפעם הייתי טיפשה כמוהם?

אנשים יפים ברחוב שרואים סתם חיילת או אפילו רק נערה לבושה כמוכל אחת אחרת,

ולא יודעים כמה מיוחדת הייתי.. לא יודעים מי מסתתר מתחת.

אני נשמעת בת 14 שוב.