פצעים ונשיקות

את יודעת, אני לעולם לא אבין מה עוצר אותי איתך.

הכרנו בגיל 14, אני חושבת. זה היה דרך הבלוג הזה. קראת אותי ולמדת להכיר, הגבת, התעניינת. היה לנו אז אייסיקיו.. דיברנו הרבה. היית מבולבלת, כמוני. דתיה, כמוני. הרבה כמוני, רק מהצפון ורחוקה כל כך.

והיינו מדברות. מתלבטות קצת, משתפות. מסתבכות ביחד. היית אולי בין הראשונות שהכרתי שהיו גם הן מבולבלות. היית אולי הראשונה מהקהילה.

והיית היחידה שנישארתי איתה בקשר. 

נכון, הייתי בקשר וירטואלי שכזה גם עם עוד בנות. טאיסיה למשל, שדיברתי איתה איזה שנה או יותר. אולי אפילו כמה. ושילה שאפילו פגשתי באיזה מפגש ישרא מצמרר וטראומתי למדי.

ונכון, גם אנחנו התנתקנו לתקופות ארוכות. אולי אפילו שנתיים הפסקה בין שיחה לשיחה פעם.

אבל רק בך אני מוצאת משהו שמזכיר לי שאני עדיין אני, גם כשמדברת איתך. נדמה לי. כי איכשהו רק איתך אני בקשר. כבר 5 שנים.

אני כבר לא זוכרת איפה את גרה, למען האמת. גם לא כמה אחים יש לך, או אחיות אם בכלל. אני לא זוכרת אם את בשנתון שלי או שנה או שנתיים יותר. לא זוכרת עליך הרבה. ולא נעים לשאול, כי אז תדעי כמה ניתוק היה בי כלפיך.

לאחרונה חזרנו לדבר, אני ואת. את שואלת מה שלומי ואני מספרת על כמה אקסיות, ואז אני שואלת מה שלומך ואת משתפת בסבתוכה שלמה על כמה שעכשיו. כאלה אנחנו.

וכשנתת לי את המספר שלך גיליתי שהוא כבר שמור אצלי מאז, מגיל 14. כשסימסת לי בערב עניתי, וכשהחזרת.. לא הייתי מסוגלת.

אני לא יודעת מה עוצר אותי איתך.

נדמה לי שאת הטיפוס שלי. שאני מתחברת אליך כל כך, ברמות של הדיבור והכנות והצחוק. אין שום דבר מזוייף אצלנו, כלום. אנחנו אנחנו נטו, איך שבא טבעי. בלי מאמץ.

אני לא מסוגלת משום מה להיפתח לזה. אולי באת בתזמון לא נכון, אולי אם תבואי עוד כמה זמן ארצה להקדיש לך את הרגשות והגעגועים והמחשבות שלי.

כרגע עוד קצת קשה לי, את מבינה. יש מישהי אחרת שאני עוד מגלידה אותה כרגע. יקח לה עוד קצת זמן לדהות, ואך טבעי שלדברים האלו יקח זמן.

למען האמת את גם מאוהבת אם זכרוני אינו מטעני. במ"פ ההיא, החברה של המ"מ. מצחיק אותי שגם את קרבית. כנראה לא מתפשרת על ג'ובניקיות, אני.

אז אני לא יודעת למה הייתה מין הזמנה כזו לפיתוח יחסים בסמס ההוא שקיבלתי בלילה. זה שהשארתי פתוח ושאני לא מסוגלת לענות לו.

מה עושים?

היה לי איזה קטע חזק בראש שנורא היה דחוף לי לכתוב. וזה כמובן קרה כשהייתי במיטה, מנומנמת, בדיוק בדרך להירדם.

התעצלתי ולא קמתי לחפש איזו מחברת זרוקה בסביבה שאולי לפחות לזכור את הנושא אח"כ. הבטחתי לעצמי שאזכור, שיננתי אותו היטב לפני שהרשיתי לעצמי לטוות כמה חלומות.

כמובן ששכחתי הכל, ועכשיו סתם מתוסכלת. לא מצליחה להיזכר.

אני חושבת שאני רוצה חבר, בן.

וזה כנראה מאוד עצוב, אבל בא לי אותו דווקא בגלל מה שאני יודעת שאני מכירה מעצמי.

בא לי להיות מאושרת קצת עם איזה מישהו גבוה וחזק וגדול שיגן עלי ויגרום לי להרגיש קטנה וחמודה לידו.

בא לי שאיזה מישהו יסתכל עלי בהערצה עיוורת כמו שאני מכירה, שיחשוב שאני כזו מדהימה,

שימשך אלי ושיתאהב בי טיפונת באיטיות.

בא לי להיות עם מישהו שיוצא איתי ומדבר איתי וחושב עלי תוך כדי, ומסמס ומתקשר כי רוצה להיות בקשר, ושרוצה לשלם עלי בדייט ושינסה להצחיק אותי כל הזמן ויסתכל עלי כשאני צוחקת כדי לראות אם הצליח לו. בא לי.

בא לי שמישהו ירגיש אלי שוב הרבה לשם שינוי, ואני לא אפחד מזה כי הוא לא בת שרודפת אחרי באובססיביות וגורמת לי לתהות למה אני לא מצליחה להרגיש בחזרה, למה הכל כל כך דפוק אצלי ודווקא כשרוצות אותי בנות אני לא מסוגלת לרצות אותן. למה זה תמיד חייב לבוא ממני הרצון הזה עם בת, למה.

בא לי שהוא ירצה אותי ולי זה ירגיש רק תקין שאני קצת מנותקת כל הזמן, קצת אטומה ריגשית. קצת numb.

כי זה מה שתמיד קורה איכשהו, לזה זה מידרדר.

ואני אבהה בעפעפיים של עצמי כשהוא ינשק אותי, או אעזור אומץ ואפקח עיניים לראות את הריסים שלו ואת הדשא שמאחורי הכתף וקצת מעבר.

אני אקבל שיחה נכנסת ולא אהיה בטוחה שיש לי כח לענות. וכשאענה זה יהיה קצת מטריח כזה.

אני אתהה מתי זה יגמר, מתי יהיה לי הכח והביצים והזמן הדרוש כדי לזרוק אותו, ואם בכלל שווה. כי למה לא למשוך את זה קצת ולנסות לראות מה יוצא אם בכלל, אולי אני כן אצליח להישאר איתו בקשר ופתאום יקרה איזה קסם ונתאהב ונהיה מין זוג מושלם כמו בסרטים.

לפעמים קצת בא לי גם להיות זוג מושלם כזה עם בן. כמו אז שכתבתי על "הנווד".

ועכשיו סתם בא לי את האתנחתא הזו מבנות, את האתנחתא מרגש, את ההפסקה השקטה הזו שתמיד באה לי באמצע בין קשירם משמעותיים.

איך אמרתי פעם, הבנים מרפרפים לי בחיים בזמן שהבנות באמת מעצבות את השינויים בי.

בא לי בן קיבינימאט,

ונגמר לי הכח לחפש אנשים. אפילו בנות.

כל כך עייפה.

עזבתי היום באמצע מסיבה בקצה כי היה לי דחף ללכת הביתה לנוח עם ספר ושוקו או משהו. אין לנו שוקו בכלל, וגם לא שתיתי שנים. אני אפילו לא בנאדם שמכין לעצמו שוקו. לא יודעת מה נפל עלי.

במקום זה עזבתי באמצע, נסעתי הביתה לבד וכירסמתי עוגיה מול המחשב. זה לא שיש זמן לראות האנטומיה, אבל גם לכתוב תמיד עוזר. גם כשאתה לא מוצא את הקטע שחיפשת בראש.

וממילא היה קצת חסר הערב משהו, איזו תשוקה להתקיים שם.

עצמתי את העיניים כשרקדנו והשירים היו השירים שלנו במסיבות כשפתאום הבנתי מה חסר.

הלכתי הביתה להיות עם עצמי.

ועכשיו מגרד לי הקעקוע נורא.

לילה טוב, בסיס.