פצעים ונשיקות

"יש לי סיכוי להינצל אני יודע 
אני אוכל להתעורר להתפכח 
אני אוכל עוד לדבר באהבה 
על עצמי ועל העיר ועל אשה 

כבר עכשיו אני פחות כועס 
וגל שקט של רגש מתפקע ..."

חזרתי היום לאפטר, בתיכנון לצאת עם ליאור ויעל.

חזרתי, והייתי רגועה עד עכשיו. חבל שנזכרתי לכתוב דווקא אחרי הרגע הזה, אבל ננסה לשכוח ממנו..

היה שבוע מעניין. לא הייתי מגדירה שקט, כי עבדתי המון, אבל לאט לאט הרגשתי שהמוח שלי מתנקה. פחות לחוצה לחפש ססטוסים כמו חולת נפש בפייס, והקריז שהיה לי מאוחר בלילות להתקשר אליה דעך. לפעמים שוכבת במיטה וצובט קצת לסמס, אבל הכי בקטנה ביחס למה שהיה.

אני מתגעגעת אבל יודעת פתאום במין סוג של פיכחות כמה לא בריא.

רציתי לכתוב לך. ועכשיו אני מרגישה שקצת שקט יותר ופתאום פחות יכאב אם אעשה זאת, או בעצם - יכאב אבל פחות מאם אמשיך ככה.

רציתי לכתוב לך, ובמלוא הכנות להגיד הכל ככה.

רציתי לכתוב בסוף השבוע, ויצאו שני פוסטים מגומגמים. כי לא היה לי האומץ ולא יכולתי לסבול את המחשבה שתהיה לי יומולדת בשבת בלי אסמס ממך או סתם פוסט על הוול של מזלטוב. לא הייתי מסוגלת לשאת את הרעיון, פשוט לא.

אבל רציתי. ופחדתי שאאבד את האומץ, ופתאום יש שתי דקות של שקט נפשי אחרי הרגע הזה קודם בו התכווצה לי הבטן כשראיתי שהגבת לסקאי... ראיתי שהגבת לה ובו בזמן קראתי אצל הג'ינג'ית "הכל אבוד, אה?" ופשוט הזדהיתי איתה. הכל אבוד.

והתכווצה לי הבטן.

אין לזה מילה בעברית, נהיו לי cramps כאלה של כאבים ועצב. של שנאה מרירה וקנאה מגעילה ששכחתי כמה אני שונאת את התחושה הזו, הכי נוראית שיש.

ועכשיו יש מין השלמה שקטה שכזו, אז יכולה לכתוב לך את מה שלא העזתי במוצ"ש וראשון. למרות שהעדפתי להגיד את זה בטלפון בזמנו, ולו רק כי היית שומעת כמה זה אמיתי בקול שלי ואולי גם הייתי בוכה. זה פחות כואב ככה בצורה אירונית כלשהי.

למרות שעדיין.

הדר.

אין טעם להעמיד פנים שאני לא כותבת את החלק הזה אליך, גם אם לפעמים קל לי לכתוב כאילו את לא פה, נושמת כל מילה שלי.

קשה לי ככה. אני יודעת שגם לך, אבל אולי זה לא אותו הדבר.

יש לך מושג מה זה אומר? אני לא מסוגלת להמשיך ככה, זה לא הוגן. אמור להיות לי טוב ואני לא רוצה ליפול כל כך עמוק שוב. אני לא מסוגלת, לא יכולה לצאת מהבית של מישהי אחרי שהקפצתי אותה ב2 וחצי בבוקר הביתה ולעבור בדרך חזרה בפאב שאת נמצאת בו, רק כדי לראות את הפנים שלך שוב פעם אחרונה לפני שעוזבת לשבועיים. אני לא יכולה לאהוב אותך ככה! 

יש לך מושג כמה פאתטי זה נשמע בכלל? והיית שם. את יודעת כמה פאטתי זה היה.

ואני אוהבת אותך.

כל כך אוהבת אותך, קטן, לעזאזל. כבר לא בטוחה עד כמה מאוהבת, אבל את הדר שכזאת. זה גם אפלטוני מאוד.

כבר מעבר לזה שעבר עלינו הרבה זמן ביחד, שכל הצבא שלי היית ברקע.

אני אוהבת אותך ואני מפחדת מזה, כי היה איזה חודש וחצי בהם לא דיברנו ונכון שסבלתי כל שניה אבל גם חשבתי שאני מתגברת לאיטי. וחזרנו לדבר, חזרנו לדבר והיינו ידידות אבל לא היה אותו הדבר.. כי הלב שלי תמיד זינק כשראיתי אותך ולנשק אותך עדיין גרם לי לשכוח מה השעה. לנשק אותך עדיין קרה. וכמעט כל שיר עדיין גרם לי לחשוב עליך.

חזרנו לדבר ופתאום הכל התמוסס חזרה למה שהיה ואפילו מעבר- זה הפך להיות בלאגן ריגשי ומתוסבך.

ועכשיו את רוצה את האקסית שלי וכואב לי לחשוב על זה, כואב לי לנשום את זה. זה דוקר לי בדיוק איפה שיונתן ושאולי ואביטל וחגית דקרו ופצעו בי בפעם הראשונה, כל טראומות העבר שלי מתעוררות לחיים ואני שוכבת בלילה ומדמיינת אנשים כמוך וכמו מאיו שוברים אותי ואני נותרת שוב זאבה בודדה שלא סומכת על איש. וחרא שזה עוד קורה. חרא שמתפרקת לרסיסים ככה.

אני רוצה להתחזק.

אני רוצה להחלים.

אני רוצה להבריא שוב.

יש לי סיכוי להינצל, אני חושבת.

וכבר עכשיו, בשבוע הזה שעבר, בלעתי קצת חזק יותר את האהבה והגעגוע והרגש ופעמתי קצת פחות.

כעסתי קצת פחות.

קטני שלי,

אני אוהבת אותך.

אני חושבת שתמיד אוהב. מפחדת שתמיד אוהב.

והחיים שלי בבסיס משמימים כרגע, שזה רק הופך הכל לנורא יותר. כי אני צריכה אותך לידי, אני צריכה מישהו שינער אותי מהצבא ויוציא אותי מהשיגרה, אני צריכה את החברים שלי לידי כאן. אני צריכה אותך לידי. אני לא אוכל להמשיך להתמודד עם הבסיס הזה עוד הרבה זמן לבד, לא אם זה ימשיך ככה. השיגרה אוכלת אותי, זה לא כמו בצפר שכשכאב לי הייתי חורשת חזק יותר ומבריאה כי זה היה מעסיק ומנתק אותי ונותן לי סיבה לקום בבוקר.

בזמן שאני כותבת את זה אני מבינה שתהיה לי סיבה אחת יותר בבוקר לרצות לא לקום מהמיטה.

הדר,

לא התכוונתי שזה יצא כל כך ארוך ומסורבל. ואני לא מגיעה לנקודה, לא מגיעה לשורה התחתונה.

מה אני רוצה ממך?

אני רוצה מעצמי. אני רוצה שקט ומנוחה, להרגיע קצת את הלב הדואב. אני רוצה לא להתאהב בך שוב. לא אגיד לעולם, כי אולי בעוד המוני המונים של זמן לא אוכל לדעת. אבל כרגע זה מרגיש שאם לא אחשוב בגישה של להתנתק ממך ריגשית בצורה חלקה ונקיה, לא אצליח להתנתק בכלל. ועד עכשיו ברור לי [ואולי גם לך] שלפעמים לא באמת רציתי להפסיק לאהוב אותך, תמיד המשכתי לחכות לך. חיכיתי ואמרתי לעצמי שאני עוברת אותך, תוך כדי שמחכה. ועכשיו, היום, כשבאמת קיבלתי החלטה- וכשבהחלטה הזו אני לא משקרת לעצמי, בהחלטה הזו אני באמת רוצה לשנות ולהפסיק לרצות אותך- עכשיו יהיה הרבה יותר קל ומהיר. בזה אני בטוחה.

אני לא אומרת שאני רוצה להפסיק לדבר איתך. תמיד תישארי ידידה וחברה קרובה שלי, לא משנה המ קורה בינינו.

אבל לראות אותך רוצה את סקאי ישבור לי את הלב, זה אני יודעת.

ולחשוב עליך בכל דקה משעות היום לא בריא לי. אני מפסידה את הג'ינג'ית ומי יודע כמה עוד אנשים בגלל זה. עזבי את הג'ינג'ית, גם ככה לא הייתי מסוגלת לצאת עכשיו. אני מפסידה את הסיכוי לרצות מישהם בעוד כמה זמן אם אמשיך בכיוון שלך.

אני לא אומרת שאני רוצה להפסק לדבר.

לא אומרת.

אבל השבוע לא דיברנו ובינתיים אני קצת נרגעת. אני מתכננת לצאת עם ליאור ויעל, כבר אמרתי את זה קודם. אנשים שלא ראיתי הרבה זמן, כי לא ראיתי אף אחד בעיניים כשהייתי איתך.

אהבתי אותך. אני חושבת שאולי באמת גם את קצת אהבת אותי. קצת.

ועכשיו נקי לי, וחזרתי הביתה והיתה שמש עם עננים רכים בשמיים ורוח מדהימה עם ריחות חייתיים כל כך של טבע ואביב משומה. ריח רענן כזה, של התחלה של תקופה נעימה יותר. פרשתי ידיים ברחוב ושרתי עם "עד מחר" בקולי קולות לאורך הכביש, הנשק נתקע לי בירך מידי פעם והורס את האיזון וההורמוניה.

זה מצחיק אותי לחשוב על זה.

וקצת עצוב שמצחיק לי ואני לא הולכת וחולקת את זה איתך, אני כותבת לך פוסט ארוך ומייגע ומעיק במקום זה.

אבל יהיה טוב, נכון?

הבטיחו לי שיהיה.

אני מבטיחה לך שאני עוד פה, תמיד תמיד תמיד. מתי שאת צריכה ולא צריכה. אני מבטיחה לך שאוהבת אותך כל כך שאת לא מבינה.

אבל אני אהיה קצת שקטה בזמן הקרוב, מתגברת עליך ומרפאת בחזרה את כל מה שניסיתי כבר לרפא בחודשיים האחרונים.

והולכת לראות קצת פרנדס, הדבר היחיד האמיתי שמחזיר אותי לרוגע של פעם. יותר מהאנטומיה, יותר מהאו איי מט. חוזרת לעצמי.

מחלימה. :)