האמת שתמיד שנאתי חרקים.
כל גודל וצורה. גם את השפיריות שכולם אומרים שהן יפות אבל אני חושב שהן סתם זבוב גדול ומציק עם מנורה בתחת. כאילו לעצבן עוד יותר.
הרבה פעמים יש לי מחשבות כאלה, שאחרים אומרים שהן קצת מוזרות. יש שחושבים שזה פשוט אומר שאני חננה.
אולי אני באמת כזה. ביטר הגדול הרביץ לי לפני כמה ימים, שוב. ולא הנדתי עפעף להגנתי, הוא היה מפרק אותי. אז חזרתי הביתה חבול ומושפל. ויומיים אחרי זה התנפחה לו הרגל בטירוף כי מישהו הדביק לו נעץ חלוד למושב הכיסא בכיתה.
מזל שכל כך כאב לו שהוא לא חשב שזה מן הסתם אני. מגיע לו.
אמא מספרת לכולם שאהיה מדען חשוב כשאגדל. היא אומרת את זה כי כשאני מתמקד ומתעסק בדברים קטנים אני יכול לשכוח מכל העולם לגמרי לשעות. לשקוע לתוך עצמי ולהתרכז.
כשהייתי קטן יותר משעכשיו היא אומרת שאבא תמיד התעצבן כשלא רציתי לרדת איתו לחצר לשחק כדורגל והעדפתי פאזלים על הרצפה.
הוא עדיין מתעצבן שאני לא אוהב כדורגל, אבל למען האמת לחצר אני כבר יורד. לבד.
אני לוקח זכוכית מגדלת, ומתעסק בדברים הקטנים. אמא טוענת שזה הצד החוקר שבי, השעות האלה. היא מתווכחת על זה בעיקר איתו.
אני מוצא טור של נמלים ומתיישב לידן. מכוון את הזכוכית לנקודה מסויימת, שפעם למדנו בשיעור טבע שכשהיא הכי קטנה היא ממקדת חום.
אני יכול לשבת ככה שעות. אני בודק כמה מהיצורים המגעילים האלה יברחו וישרדו, וכמה ישאר לי לאסוף שרופות ומפוחמות ולקבור אח"כ.
אבל אני לא אוסף בידיים חשופות, אני נעזר בעלה יבש או פיסת דשא. אף פעם לא אהבתי חרקים.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
