פצעים ונשיקות

אז אני כותבת בדר"כ רק כשרע לי, או פשוט לא כשטוב.

אם יום אחד אמות מישהו יחזור לפקוד את הבלוג הזה אנ יאתפס כאדם הממורמר הביותר עלי אדמות...

אז אני כותבת עכשיו, כי טוב לי ויש גשם בחוץ ותנור [עם עצים ואש והכל] בתוך הבית שזה בערך הדבר הכי כיף בעולם בחורף,

ואני לבושה שכבות של פיג'מה מכף רגל ועד ראש ואוכלת פיטנס עם שוקולד מריר וחלב וטוב לי.

ואני אדם שמח.

לא ממורמר, למרות מה שעלול להשתמע מכל מה שעבר עלי היום לפי הפייסבוק.

והבית מלא שוב כי ההורים חזרו [למרות שאת אמא עוד לא ראיתי כי היא בקניות] אבל מרגישים חום שוב, מרגישים... בית מלא. ואולי זו רק אני, אבל גם זה נחמד.

ולפני שאשכח, חזרנו, ואפילו אציין תאריך [סתם כדי שלא אצא סנילית]- חמישי בערב, ה17 לנוב.

ונדמה לי שלא אפרט יותר מזה, כי הגישה החדשה שלי אומרת שלדבר על הכל מהכל בלי להסתיר רגשות ומחשבות זה העיניין החדש; הרבה יותר קל ככה. כשאין שומדבר שלא צריך להיות בבטן. ואם עובר לי משהו בראש הוא יוצא החוצה, כי עדיף כלום על כמעט, יותר טוב כלום מכמעט. ונזכרתי שוב שהדבר האמיתי לא משתווה לשום לימבו שבאמצע, אז כבר עדיף להתמודד עם הכל כמו שזה כי אין מה להפסיד.

והנה אני נהיית חפרנית שוב.

לסיכומו ותימצותו של עניין, בינתיים זה נחמד ולוקחים באיזי ומרגיש לי קצת נכון יותר הפעם ולו רק כי אין צורך לזייף נוחות. יהיה מה שיהיה. :) ובינתיים זה כיף. כיף. כיף.

ואמא נכנסה וחיבוק עם ריח של הבושם שלה פשוט השלים את העסק. ;) חם לי וטעים לי ונחמד לי.

שבווווע טוב אנשים!

setero hearts

עריכה אחרי שיחה עם אחינעם-