פצעים ונשיקות

שקט פה היום. שקט באופן קיצוני.

אין מפקדים, כולם נעלמו להם לאנשהו. בקושי יש נהגים. או אנשים. הכל דומם, אף אחד לא מסתובב לו סתם בחוץ. אולי כולם ישנים.

אז זה אני והכלבה, פלוס סמבצית וחובשת שיושבות בחמ"ל ואני מצטרפת לפעמים. ושוקי שמשתדל גם כשלא גוררים אותו למשרד חימוש.

אז נחזור אלי ואל הכלבה לבנתיים, יושבות לנו במשרד. היא מנמנמת על כיסא ואני על המחשב של הקצין בלי לשאול אותו.

אני לא יכולה להיכנס לחדר ולהמרח שם על המיטה כי הקצינה [הכי חמודה בעולם] ישנה בו כרגע..

אז אני מדברת לעצמי בבלוג שלי.

אומייגאד שקט.

אבל אין לי מה לכתוב. :(

אני רוצה סופ"ש, וזה לא שהדקות עוברות כל כך לאט אבל אין לי סבלנות אליהן. אני רוצה מסיבות ואלכוהול ושוקולד והדר ומאיו וליאורי וחיים..

ומעמידה פנים שיש לי כסף לכל זה. אולי אקח מאבאמא דמי כיס שקר כלשהו. מי זוכר שקיים דבר כזה בכלל.

ויש לי עליית משמר להעביר עוד 10 דקות, אז ביי ביי לפוסט הכיייי מיותר בעולם! 

:)