פצעים ונשיקות

גשם היסטרי, גשם יפהפה, גשם מדהים בנוכחותו.

גשם שוטף.

הגשם שחלמתי עליו.

הוא חדר עמוק לעצמות, לבגדים, לשיער הנוטף. ירד לי גשם בתוך התיק שעל הגב, עם המטען וכל הדברים שבתוכו.

הוא כמעט כיבה לי את הסיגריה שכמעט איגרפתי בתוך היד כדי למנוע בדיוק את זה. והפילטר נספג.

הוא שטף את הפנים כמו מקלחת מקפיאה. הוא נקש בשיניים, עד שמתישהו הפסקתי להרגיש שאני נרטבת והפסקתי לנקוש. רק שפתיים רועדות. כבר לא נרטבתי, פשוט הייתי בתוך המים.

הגשם שחלמתי עליו.

עברה מולנו מכונית עם פנסים כתומים שהאירו ישר לתוך הטיפות וגרמו להן לזהור כמו פנינים שקופות. על האדים שהצטברו והכסיפו את השמשות צוייר לב עקום באצבע. כמה חוייכתי להבין שכנראה בכל אחד מאיתנו טמון החלק שעושה את הדברים הדביליים הללו.

זה הגשם שחיכיתי לו חודש, זה שאמור לגרום לך לתחוב את האצבעות בשיער של מישהו ולהתכרבל עמוק לתוך המעיל שלו, זה שאמור לגרום לך להפסיק לשים לב לכל דבר אחר מלבד לזוג העיניים והשפתיים שמולך.

מה כבר ביקשתי מהעולם? נשיקה אחת בגשם. אחת. בגשם. העולם הזה אוהב להתאכזר אלי לפעמים, כנראה.

שוטף.

לפחות הייתה בתזונה של מסיבה.

חוץ מזה שהוא שוב. לעזאזל.

בא לי כפית חמה כזאת, רק חיבוק. אז אני מעמידה פנים שהכל תקין.