פצעים ונשיקות

ידיים על הבטן, מלטפות, ציפורניים נקמצות. מתכווצת.

הרה.

מה זו המילה הזו בכלל?

המראה לא מראה שום סימן אחר. אולי אני מדמיינת את הכרס. אבל זה אף פעם לא היה ככה, אף פעם לא הרגיש ככה.

מזוהמת? מחוללת? נגועה?

אמא?

זה שלי. קטן ואולי מושלם. אולי יש לזה את העיניים שלי. אולי את השפתיים שלי, או אולי רק השפה התחתונה. לעוד יצור בעולם כנראה יש זוג עיניים שתואם לשלי, רק לעוד יצור אחד בעולם. הכחול שלי, זה שמצאתי עד עכשיו רק בהשתקפות השמיים. אולי זה אפילו בן.

ואולי זה חושב כמוני, אולי יש לזה את אותה מנת המשכל, אולי הוא כבר חולם. זה יכל להיות כל כך נחמד, לגדל משהו שבא ממך ושייך רק לך.

לאהוב בלי גבולות ופשרות.

אבל בצירוף עם העיניים שלי, אולי גם יש לזה את האף שלו.

 ואת הידיים, איכס אלוהים, הידיים שלו. והבלונד המלוכלך שלו.

זה באשמתו, זה הכל בגללו, וזה לא הוגן לאבד דבר כזה רק כי הוא מזכיר לך מישהו שלעולם לא תרצה לחשוב שהוא קיים שוב.

אבל זה מגעיל מגעיל מגעיל אותי,

לחשוב שככה מה שנטעת בתוכי צמח ועכשיו אני צריכה לעקור אותו ממני בכח, לבער מתוכי את השד. 

הותרת בי משהו ממך, משהו שלעולם יכאיב בי.

כשאגדל ואביט בבני הבכור, הוא לעולם יהיה רק השני מתוך שניים. זה עם הגנים הרצססיביים יותר.

זה שלא הרגתי במו ידי. זה שלא גרמת לי לרצוח.

משהו ממך עכשיו נמצא בתוכי, בתוך הגוף הפרטי שלי שהשחתת. ואני בוערת.

ציפורניים על הבטן, שורטות. חורטות.

מנסות לבטל אותך ממני.