פצעים ונשיקות

התחרבשה לי הכתיבה, כבר כמה זמן שזה מרגיש לא נכון.

הכתיבה שלי נהייתה נוראית.

ואני מנסה לחזור לצייר, אבל זה ממש לא כמו לרכב על אופניים.. זה מזעזע. כאילו המוח זוכר באיזו תנוחה מחזיקים את העיפרון כדי לשנות מרקם ובאיזה לחץ מושכים קו כדי לשנות גוון, אבל היד שכחה. לא מצליח לי כלום.

ואני כבר לא יודעת אם אני כותבת בדיה או אמת יותר, רצים לי יותר מידי סרטים מהולים בפנטזיות בראש. והכל מגיע לכאן בסופו של דבר, כמעט.

אני רק יודעת שהאמת מתנקזת פנימה ולא יוצאת, משקע שחור שכזה, כמו סתימה בביוב.

מעניין מתי היא תעלה על גדותיי ותתפרץ סוף סוף.

לילה טוב...