פצעים ונשיקות

אני ילדה יפה, כלומר יש לי פנים יפות. ואולי אני טיפה שמנמנה וזה מעיב קצת על כל הסיפור הכללי אבל בגדול אני בסדר.

וגם אם אני רק חושבת ככה ובמציאות אני לא, מה שמשנה זה שאם אני מרגישה יפה לפעמים אז באותם רגעים יש בי ביטחון עצמי שאמור להיות מושך, גורם מפתה לכשעצמו.

ואני שנונה, או לפחות רוב הזמן אנשים נהנים כשאני מחפשת להצחיק ולהיות חברותית, מה שאני כן טורחת לעשות לפעמים כשנמאס לי להתמרמר ואני מחפשת סוציאליות.

ואני שפויה. כאילו, טוב, לא לחלוטין, אבל טיפשה אני לא- כלומר יש על מה לדבר איתי, אני לא קיצונית מידי או לא-מודעת-לעצמי-מידי או משהו בסגנון, ואני מדברת נכון ויש לי תחומי עניין רבים, אפילו תקראו להם מגוונים.

אני קוראת וכותבת [שזה אומר שהתקשורת שלי סבבה יחסית] ומציירת ומנגנת [ככה שלא חסר בי צד יצירתי] ואני אוהבת אנשים וחיות ופתוחה בדעות שלי כמעט להכל.

ואולי העבר שלי קצת מסורבל אבל לא חריג במיוחד. דברים שעברתי- הרבה עוברים, וזה רק גורם לי להיות מפוכחת יותר ומנוסה קצת יותר, רוב הזמן זה לא מהווה מטרד. כשאני משתדלת להיות נחמדה אני לא מדוכאת יותר מידי.

ואני בסדר.

אז למה אני מוצאת את עצמי לבד?

מה לא בסדר בי?

למה אני צריכה לשבת לבד בבית ביום העצמאות כשכולם ממנגלים עם המשפחות, ולתהות על מר גורלי שמאפשר לי לאהוב בנות אבל לא להיאהב? למה אני נאהבת רק על ידי בנות שאני בכלל לא רוצה סיכוי איתן?

למה הכל בא לי בתזמון מחורבן כזה? למה אין איזו מישהי איכותית נוספת שתבוא ותגיד "וואללה, הבחורה הזו בשבילי"?

למה אין עוד מישהי נורמאלית באיזור שתהיה קצת נורמאלית איתי?

מה רע פה, מה לא בסדר?

מה, אני לא מחפשת נכון? אני יוצאת למקומות הלא נכונים? אני סוגרת את עצמי בפני אופציות? מה?

כי אם תגידו לי מה אני עושה לא בסדר וזה ישמע מתאים, אני נשבעת שאנסה לעבוד על זה. אבל כרגע נראה שאין שום דבר באופק להיאחז בו, ואני מתוסכלת מלהמתין, מלשבת בבית ולראות "ישנן בנות" ופרקים מסויימים של האנטומיה בשביל להאמין שעוד קיימת אהבה זוגית איפשהו.

מתוסכלת.