ישבתי בפיג'מה לבנה על הערסל בגינה והשקפתי עליה, ביד אחת סיגריה וביד השניה בקבוק בירה צוננת, קסטיל-רוז'. הבירה היחידה שאני מסוגלת לשתות, למרות שאני אפילו לא כלכך אוהבת דובדבן.
הרגשתי מושלם.
הסופ"ש הארוך הזה הוא פשוט ריענון לנפש, לרמות שאם היה לי עוד יום אחד ממנו הייתי יכולה למצות אותו עד תום. כי איכשהו עוד לא רוויתי דיי ים, אפילו אחרי יממלח.
נראה לי שבמוצ"ש אקפוץ למלחה, אחפש אולי בגדים וכנרהא מתנת שיחרור לדני.
התחילה איתי מישהי באטרף, מישהי שלפני יומיים אמרתי למאיו שהיא מקסימה. עניתי לה, עכשיו רק צריך לראות מה יקרה.
שקט.
וכל הזמן רצות לי תמונות בראש, אני כל הזמן נזכרת. הלוואי שיכולתי למחוק את כל הזיכרונות האלו, או בעצם, לא למחוק- פשוט לאפסן במגירה נפרדת בפינה האחורית של המוח. לא להעלות אותן באוב בכל שניה שחולפת.
כשהיינו ליאורי, מאיו ואני ביממלח נזכרתי בכמה היה מדהים בכינרת עם מור. ונזכרתי בכמה היה כיף לחזור איתה מניצנים. ובקטע שאמרתי להדר שאני אוהבת אותה, אחרי העניין עם ברווז האמבטיה. ובעוד אלפי קטעי התכרבלויות ושמחה עם האנשים שאהבתי.
יש הבדל ענק בין להיות איפשהו עם בן הזוג שלך לבין עם חברים. זה מדיהם כמה ההבדל הזה משמעותי בשבילי לאחרונה.
כאילו כלום כבר לא מספק אותי כשזה רק אנחנו.
אני חושבת שאף פעם אל הרגשתי נואשת כל כך למישהו שיטלטל אותי מתוך עצמי...
וזה מצחיק, כי דווקא משתפר לי עכשיו. ויותר טוב לי, אני פחות אובססית לללכת לפסיכו עכשיו.
מוזר מאוד.
יאללה, הלכתי לצלם את הגינה. :) צ'או!
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
