כשהייתי קטנה הייתי יכולה לשחק בכאילו שעות.
להעמיד פנים שאני עפה, להעמיד פנים שאני מדברת בשפת החיות, לעשות כאילו אני חיה בג'ונגל, כאילו אני נראית אחרת, כאילו יש לי דולפין דימיוני.
שעות.
וכשאתה טוב בדברים כאלה, אתה ממציא את המשחקים הכי טובים. ולחברים יותר מגניב לשחק איתך.
כי פתאום המגלשה בחצר השעשועים בבית הספר הופכת להיות קצה של צוק שמחליקים ממנו לים מלא כרישים, שזה המגרש עצמו אגב,
והכיסאות בסיפריה הופכים להיות מבוך של חתול ועכבר שאפשר לזחול מתחתיו והחורשה הקטנה מאחורי הבניין הופכת להיות היער של מוגלי.
כשאתה טוב בדברים האלו, בלשחק בכאילו,
אתה יכול להעמיד פנים שיש אלוהים. זה אותו עיקרון בעצם, להאמין שמשהו שאתה לא יודע שקיים קיים. אבל אתה מרגיש, וזורם עם זה.
כשהייתי קטנה הייתי טובה בזה. גם בלהאמין באלוהים.
אני עדיין טובה בזה לפעמים. היו לי הבזקים גם בשנים האחרונות בהם מצאתי את עצמי מדברת איתו. כי גם אם הוא לא שם, לפעמים טוב לחשוב שיש איזה אבא בשמיים שאפשר לספר לו הכל, לבקש ממנו משאלות.
ואם אני טובה בכאילו אני יכולה להעמיד פנים שאת חיה גם אחרי המוות.
שאת שומעת אותי איכשהו, שאני לא חיה לחינם.
כי בלעדיך כל יום שעובר- לא, זה אפילו לא זה. כל דקה שעוברת, כל שניה, אני הולכת לאיבוד.
אני לא יודעת איך לחיות אחריך. אני מפחדת כל כך.
אני מפחדת ללכת. לנשום. לעשות את הפעולות הכי קטנות.
כי את לא שם וזה לא הגיוני, איך אפשר לחשוב על להתקיים בעולם בו המציאות הנפרדת שלנו לא קיימת?
איך אני יכולה לצאת עם מישהי בלי לספר לך כל פרט קטן? איך אפשר לאכול עוגיה בלי לדבר על זה אחר כך? איך אפשר לחכות שעה לאוטובוס בלעדיך? איך אפשר להתאהב בלי האישור שלך? איך אפשר לאהוב ולא להיות מסוגלת לספר לך שהתמקמתי בעולם, שבעצם כל הזמן הזה הטוב היה קיים ופשוט לא הגענו אליו? איך אפשר לספר לך שסופסוף דברים השתנו?
אני לא יודעת איך לעכל.
שכבתי ליד הקבר שלך הרבה זמן. מוללתי את רגבי האדמה הטרייה שמכסה אותו בכפות ידיי, בין אצבעותי. נאחזתי בשאריות ממך. בכיתי.
היית שם, אבל לא כדי לנחם אותי. היית שם לבד, תחובה באדמה, קרה. גוויה. איכשהו אני מדמיינת אותך שוכבת שם בתנוחה עוברית, מכורבלת, עם כל הבגדים הנכונים והצמידים שלך והאיפור ואפילו הפירסינג. כאילו רק חוטפת שנ"צ אחרי בי"ס. אבל לא נשאר ממך דבר, והיית שם כל כך לבד.
כמוני.
כמה מטורף זה שדווקא שתינו, כשאנחנו במצב הכי לבד שלנו, לא יכולות לתקשר אחת עם השניה. לא יכולות להיות לבד ביחד. זה לא מתאים לנו.
לא הייתי מסוגלת להשאיר אותך לבד, אבל זו הסיבה האצילית. זה מה שסיפרתי כשניסו לגרור אותי משם, כשהמשפחה שלך הייתה.
אבל האמת היא שחוץ מזה, גם לא הייתי מסוגלת ללכת בלעדיך. אני לא יודעת להתקיים או לנשום בלעדיך. לא יודעת.
את החצי השני שלי, אני בתוך בנאדם אחר. את החיים שלי.
אז התחלתי להאמין.
התחלתי לשחק בכאילו.
להעמיד פנים שאת שם. אני מדברת אליך, כותבת לך, מסתכלת למעלה לשמים ומדמיינת אותך שרועה על איזה ענן ומשגיחה עלי. אולי משמינה קצת. אני שוכבת בלילה במיטה והוזה אותך עושה כפית, מחבקת אותי ועוטפת שאפסיק לבכות. אני מרגישה את הנוכחות שלך, גם כשכבר לא.
ואולי יחשבו שהשתגעתי שאני חיה ככה, אבל אני יודעת את האמת- אם לא הייתי מאמינה בכאילו שלי, הייתי משתגעת בכל אופן. ועם שיגעון מהסוג ההוא לא הייתי מצליחה לחיות.
אז כן. עכשיו אני גם חצי בן אדם, וגם חצי משוגעת. לקחתי גם את החלק שלך בסיפור, השארת אותי לבד...
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
